תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אדם שמָצָא גֵּט אִשָּׁה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה שגירש בו את אשתו, יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה, לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה – לא לבעל ולא לאשה. וְהַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא – ודין זה הוא רק באופן דְּלֹא נָתְנָה הָאִשָּׁה סִימָנֵי הַגֵּט, אֲבָל הֵיכָא דְּנָתְנָה הָאִשָּׁה סִימָנֵי הַגֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבַּעַל מוֹדֶה, יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, כִּדְאָמְרִינַן לְקַמָּן, שאם הִיא אוֹמֶרֶת סִימָנֵי הַגֵּט וְהוּא אוֹמֵר סִימָנֵי הַגֵּט, יִנָּתֵן לָהּ, והטעם לכך, כיון שמה שהבעל יודע את סימני הגט אין זו ראיה שלא גירש בו, אך מכך שהאשה יודעת את סימני הגט זו ראיה שכבר גירש הבעל את אשתו בגט זה, וכיון שהיה הגט בידה מכירה היא את סימניו, וממנה נפל.
שנינו במשנה, 'וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים', כלומר, שהמוצא שטר שחרור של עבד כנעני אינו רשאי ליתנו לעבד, כיון שאנו חוששים שמא כתב האדון את השטר על מנת לשחרר בו את העבד, ולבסוף התחרט ולא נתנו לו. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן, מָצָא גֵּט שִׁחְרוּר בשוק, בִּזְמַן שֶׁהָרַב מוֹדֶה שנתנו לעבד ושיחררו, יַחֲזִיר המוצא את השטר לָעֶבֶד. ואם אֵין הָרַב מוֹדֶה, לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה – לא לאדון ולא לעבד. מדייקת הגמרא, בִּזְמַן שֶׁהָרַב מוֹדֶה מִיהַת – אבל בזמן שהרב מודה ששיחרר בו את העבד, משמע מהברייתא שיַחֲזִיר לָעֶבֶד, וְאַמַּאי – מדוע מחזירים את השטר לעבד, נֵיחוּשׁ – הרי יש לנו לחשוש, דִּלְמָא כָּתַב לִיתֵּן בְּנִיסָן, וזהו התאריך הכתוב בשטר השחרור, וְלֹא נָתַן את השטר לעבד עַד תִּשְׁרֵי, ונמצא שלפי האמת העבד משוחרר רק מתשרי, אך מהשטר נראה שהוא משוחרר כבר מניסן, וְאָזַל עַבְדָּא וְקָנָה נִכְסֵי – והלך העבד וקנה נכסים מבני אדם מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי, וְאָזַל הָרַב וְזַבְּנִינְהִי – והלך האדון ומכר את הנכסים הללו, כיון ש'מה שקנה עבד קנה רבו', והרי לפי האמת באותו זמן היה הוא אכן עבדו, שהרי לא נתן לו את שטר השחרור עדיין, וּמַפִּיק לֵיהּ לְגֵט שִׁחְרוּר – ואחר כך ישחררנו באותו שטר שחרור דְכָתַב בְּנִיסָן, וכאשר יוציא העבד את שטר השחרור יחשבו הכל שאכן קיבלו כבר בניסן, ויטעו לחשוב שכל הנכסים שקנה העבד באותו זמן שמניסן ועד תשרי היו באמת שלו, והאדון מכרם שלא כדין, וְאָתֵי לְמִיטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כְּדִין – ויבוא העבד להוציא את הנכסים מהלקוחות, וזהו שלא כדין, שהרי לפי האמת לא היה העבד משוחרר באותו זמן, והאדון מכר את הנכסים כדין.
וְאַסִּיקְנָא – ותירצה הגמרא במסקנא שאין חששות אלו שייכים באופן זה, כיון דכִּי אָתֵי לְמִיטְרַף לָקוֹחוֹת – כשיבוא העבד להוציא את הנכסים מיד הלקוחות שקנו מהאדון, בטענה שהיה משוחרר באותו זמן, אָמְרִינַן לֵיהּ – אנו אומרים לעבד, אין די בכך שבשטר השחרור כתוב התאריך של ניסן, אלא זִיל אַיְיתֵּי רְאָיָה אֵימַת מָטָא גִּיטָּא לְיָדְךָ – מוטל עליך ללכת ולהביא ראיה מתי בא שטר השחרור לידך, וכיון שכך אין כל חשש תקלה, ולכן אם האדון מודה שהשטר כשר, מחזירים את השטר לעבד, ומחזיקים אותו כמשוחרר.
