פרק ה א קְֽרָא־נָ֭א הֲיֵ֣שׁ עוֹנֶ֑ךָּ וְאֶל־מִ֖י מִקְּדֹשִׁ֣ים תִּפְנֶֽה׃ ב כִּֽי־לֶ֭אֱוִיל יַֽהֲרָג־כָּ֑עַשׂ וּ֝פֹתֶ֗ה תָּמִ֥ית קִנְאָֽה׃
֍ ֍ ֍
פרק ה (א) לאחר שאמר אליפז התימני את דבר הנבואה שהתגלתה לו, עונה הוא לתמיהת איוב, מדוע באה הנבואה אליו ולא לאיוב בעצמו, אומר לו, קְרָא נָא והתפלל שתגיע התשובה אליך, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ – וכי יש מי שיענה לך, וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים הממונים על החזיונות והנבואות תִּפְנֶה שישיב לך תשובה.
(ב) ומבאר מדוע אין איוב יכול לבקש שיבוא אליו המענה בנבואה, כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ – מאחר והיית אויל ומסופק בהשגחת ה', אינך ראוי שתופיע עליך רוח הנבואה מעם ה', ורומז לו בכך גם תשובה על טענתו שאין מקרי האדם תלויים בבחירתו, אלא מערכת הכוכבים היא הגוזרת את כל מקרי האדם, ועל כך משיב לו שהרי אנו רואים את האויל, המכחיש ומסתפק ביסודות האמונה, ומתוך כך הוא כועס תמיד על הנהגת העולם, והכעס הזה גורם לו עונש של הריגה, כיון שהוא מכעיס ומורד בה', וּפֹתֶה – המתפתה על ידי תאוותו, תָּמִית קִנְאָה, כי רקב עצמות קנאה, וגורם לעצמו מיתה.
