[כפי שהתבאר, רב ששת ביאר את המשנה באופן שהחזיר את הגניבה למקום שאינו המקום המיוחד לה, ולכן נשאר דינו כגזלן, החייב באונסים], וְרַבִּי יוֹחָנָן, לֹא סָבַר לָהּ לְהָא – אינו סובר את תירוצו דְּרַב שֵׁשֶׁת, והטעם לכך, דְּקָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן שלשון 'הִנִּיחָהּ' של המשנה בִּמְקוֹמָהּ מַשְׁמַע – משמע שהניחה במקומה המיוחד לה, ואף על פי כן חייבה המשנה את השומר, וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא – ונשנתה הסיפא כדעת רבי עקיבא, הסובר שכדי להפטר מחיוביו צריך הגזלן להשיב את הגזילה בידיעת הבעלים, וכיון שכאן לא היתה ידיעת בעלים, אינו נפטר מאחריות הגזילה, וְהַוְיָא לָהּ – ונמצא לפי זה דמַתְנִיתִין – שמשנתנו, רֵישָׁא כדברי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שנפטר הגזלן בהשבת הגזילה שלא בידיעת הבעלים, וְסֵיפָא כדעת רַבִּי עֲקִיבָא, שאין צורך בדעת הבעלים. הִלְכָּךְ לֹא גָּמְרִינַן מִינֵּיהּ – ולכן אי אפשר ללמוד ממשנתנו כיצד יש לפסוק את ההלכה במחלוקת זו, אֶלָּא הָדְרִינָן לִכְלָלָא – אלא יש לחזור לכלל הקבוע, שבכל מקום שנחלקו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וְכן אַשְׁכְּחִינָן לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דִסְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא – ומצאנו שרבי יוחנן סובר שההלכה כרבי עקיבא, שאין צורך בדעת בעלים כדי להשיב את הגזילה, דְּאַמְרִינָן לְקַּמָן בְּהַאי פִּירְקָא – שהרי כך אמרו לקמן בפרק זה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, 'הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא לְעוֹלָם', וְאַמְרִינָן – ושאלה על כך הגמרא, מַאי – מה כוונת רבי יוחנן בלשון 'לְעוֹלָם', אָמַר רַבִּי אַסִּי, שֶׁלֹּא תֹּאמַר שמה שפסק רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא שאין צורך בדעת הבעלים הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים – זהו דוקא באופן שאין עדים על הגזילה, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים – אבל באופן שיש עדים המעידים על מעשה הגזילה, לֹא – אינו יכול להשיבה אלא בידיעת הבעלים, אִי נַמֵּי אֲהַדְרָהּ לְדוּכְתָּהּ – ולכן גם אם החזיר את הגזילה למקומה, וְאִיתְּבַר – ונשברה, חייב הוא באחריותה, ואמר כן רבי יוחנן כדי לַאֲפוּקֵי – למעט ולהוציא מִדְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר, לֹא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים – אין הגזלן צריך להשיב את הגזילה בידיעת הבעלים, קָא מַשְמַע לָן דְּבָעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים – לכן השמיענו רבי יוחנן שיש צורך בידיעת הבעלים כדי להשיב את הגזילה ולהפטר מאחריותה, הִלְכָּךְ – ולכן, לְטַעֲמֵיהּ [-לדעתו] דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים, הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְטִלְטְלָהּ לְצָרְכּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה, בֵּין אם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה ובֵּין אם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, חַיָּב, וְלֹא מִיבַּעְיָא – ואין צורך לומר באופן שלֹא יִיחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם מסוים, דְּלָאו לִמְקוֹמָהּ אֲהַדְרָהּ – שאין זה מקומה המיוחד לה, אֶלָּא אֲפִלּוּ אם יִיחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, דְּלִמְקוֹמָהּ אֲהַדְרָהּ – שהחזירה למקומה המיוחד לה, מכל מקום חַיָּב, כיון דְּבָעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים.
וּלְטַעֲמֵיהּ – ואילו לפי טעמו דְּרַב שֵׁשֶׁת, דְּאוֹקְמַהּ כּוּלָּהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – שביאר את המשנה כולה כשיטת רבי ישמעאל, הַוְיָא לָהּ הָא מִילְּתָא – נמצא שנידון זה הוא סְתָם דְּמַתְנִיתִין – נשנה במשנתנו בסתם כשיטת רבי ישמעאל, וּמַחֲלֹקֶת דִּבְרָיְיתָא – והובאה מחלוקתם בברייתא, וְהִלְכְתָא כִּסְתָם מַתְנִיתִין – והלכה כפי שהובא דין זה בסתם במשנתנו, וּלְפוּם הָדֵין טַעֲמָא – ולפי טעם זה נמצא שאִם הִנִּיחָהּ בִּמְקוֹמָהּ שֶׁיִּיחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים, אֲפִלּוּ טִלְטְלָהּ לְצָרְכּוֹ, פָּטוּר, וְלֹא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים – ואין צורך בידיעת הבעלים כדי להפטר מאחריות הגזילה.
