משנה
הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל הַשּׁוּלְחָנִי – אדם הפורט סוגי מטבעות שונים, והוא צריך תמיד מעות, אִם הופקדו אצלו כשהם צְרוּרִין – קשורים וחתומים באופן מיוחד ושונה מהרגיל, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, לְפִיכָךְ דינו כשומר חינם, ואִם אָבְדוּ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְאִם נמסרו לו כשהם מֻתָּרִין, כלומר, שאינם קשורים בקשר מיוחד, אלא באופן רגיל, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן – מותר לו להשתמש בהם, לְפִיכָךְ, גם אם עדיין לא השתמש בהם, כיון שעצם ההיתר להשתמש בהם נחשב כהנאה עבורו, נעשה 'שומר שכר', ואִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, ואם כבר השתמש בהם, אף שהחזיר, נעשה כ'לוה', וחייב אפילו אם נאנסו המעות.
הפקיד מעות אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שאינו צריך כל כך להשתמש במעות, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין צרורים ובין מותרים, הרי זה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, אלא נשאר דינו כשומר חנם.
וְהַחֶנְוָנִי, המוכר מאכלים וכדומה, דינו כְּבַעַל הַבַּיִת, כיון שאף הוא אינו צריך כל כך מעות, כשולחני, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דין החנוני כַּשֻּׁלְחָנִי, כיון שאף הוא זקוק למעות לפעמים.
גמרא
שנינו במשנה, 'המפקיד מעות אצל שולחני, אם צרורין לא ישתמש בהם'. תמהה הגמרא, וכי מִשּׁוּם דִּצְרוּרִין זהו טעם לכך שלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, והרי דרך כל אדם לצרור את מעותיו, ואין מכך ראיה שאין רצונו שישתמש בהם השולחני. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַסִּי, אָמַר רַב יְהוּדָה, בְּאופן שהיו המעות צְרוּרִין וַחֲתוּמִין שָׁאנוּ – עוסקת משנתנו, ובכך שחתמם, שלא כדרך בני אדם, זו ראיה שאין רצונו שישתמש השולחני במעותיו. תירוץ נוסף, רַב מָרֵי אָמַר, משנתנו עוסקת באופן שקשרם בְּקֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה, וזו גם כן הוכחה לכך שאין רצונו שהשולחני ישתמש במעות אלו.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש שהביאו את דברי רב מרי בדרך ספק, בָּעֵי [-הסתפק] רַב מָרֵי, קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה מַאי – מה הדין באופן שנתן המפקיד את המעות לשולחני כשהם קשורים בקשר משונה, תֵּיקוּ – ועמדה שאלה זו בספק, שלא נפשטה. הִלְכָּךְ – ולכן, גם לפי לשון זו שיש ספק בדבר, הרי זה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן.
שנינו במשנה, 'ואם מותרין ישתמש בהן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן'. אָמַר רַב הוּנָא, וְחיוב זה של השולחני באחריות המעות, היינו אֲפִלּוּ אם נֶאֶנְסוּ קודם שהשתמש בהם, והטעם לכך, כיון שכשיש לו רשות להשתמש במעות נחשב הוא כ'שואל' עליהם, ושואל חייב באונסים. וְרַב נַחְמָן אָמַר, אם נֶאֶנְסוּ המעות, לֹא – אינו חייב לשלם את דמיהם, אֲבָל [בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה, חַיָּב], ואפילו אם הוא אינו מקבל מהמפקיד שכר על שמירתו, מכל מקום נחשב הוא כשומר שכר, והטעם לכך, כיון דבְּהַהִיא הֲנָאָה דְּאִי מִתְרְמֵי לֵיהּ זְבִינָא דְּאִית בֵּיהּ רְוָוחָא זַבִּין בְּהוּ – באותה הנאה שיש לו, שהוא יודע שאם יזדמן לו עסק שיש בו רווח יוכל לקנותו לעצמו במעות אלו, הֲוֵי עֲלַיְהוּ – נעשה עליהם שׁוֹמֵר שָׂכָר, ואפילו שעדיין לא הזדמן לו עסק כזה, ולא השתמש במעות. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן, שדינו כשומר שכר, החייב בגניבה ואבידה ופטור באונסים.
וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק הֵיכָא דְּאָבְדוּ וַעֲדַיִן לֹא אִשְׁתַּמַּשׁ בְּהוּ – באופן שאבדו המעות קודם שהשתמש בהם, אֲבָל אִי כבר אִשְׁתַּמַּשׁ בְּהוּ לעצמו, הֲווּ לְהוּ הַלְוָאָה גַּבֵּיהּ – הרי הם אצלו בתורת הלוואה, וְקָמוּ לְהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – ועומדים הם ברשותו לגמרי, וְאִי אִיתְּנִיסוּ לֵיהּ – ואם נאנסו ממנו המעות, חַיָּב, וכמו כל לוה, שלאחר שקיבל את המעות מהמלוה הרי הם באחריותו לגמרי, ואף אם נאנסו ממנו חייב הוא לשלם את ההלואה, וּבְהָא – ובדין זה, אֲפִלּוּ רַב נַחְמָן מוֹדֶה. וְכֵן כָּתַב רַבֵּנוּ הַאי גָּאוֹן זַצַ"ל:
