ד הֵ֤ם הִמְלִ֨יכוּ֙ וְלֹ֣א מִמֶּ֔נִּי הֵשִׂ֖ירוּ וְלֹ֣א יָדָ֑עְתִּי כַּסְפָּ֣ם וּזְהָבָ֗ם עָשׂ֤וּ לָהֶם֙ עֲצַבִּ֔ים לְמַ֖עַן יִכָּרֵֽת׃ ה זָנַח֙ עֶגְלֵ֣ךְ שֹֽׁמְר֔וֹן חָרָ֥ה אַפִּ֖י בָּ֑ם עַד־מָתַ֕י לֹ֥א יֽוּכְל֖וּ נִקָּיֹֽן׃
֍ ֍ ֍
(ד) הֵם הִמְלִיכוּ – עשרת השבטים המליכו על עצמם מלכים, וְלֹא מִמֶּנִּי – שלא על פי ציווי ה', ולאחר מכן הֵשִׂירוּ – הסירו את המלכים על ידי מרידה, וְלֹא יָדָעְתִּי – לא היה זה ברצוני [וכוונת הפסוק לשנים ממלכי ישראל שמרדו בהם מחמת שלא רצו לעבוד עבודה זרה, והם שלום בן יבש, שלא נאמר בו שעשה הרע בעיני ה', והרגוהו מחמת כן והמליכו את מנחם בן גדי. והושע בן אלה, שנאמר עליו שעשה הרע בעיני ה' אך לא כמלכי ישראל שהיו לפניו, ואמרו חז"ל שהוא הסיר את השומרים שמנעו מהעם לעלות לבית המקדש, ומחמת כן מרדו בו והלשינו עליו למלך אשור], ובזמן מלכותם של אותם מלכים שלא סייעו לעבודת עגלי הזהב, ולא נתנו מאוצר המלכות כסף וזהב לעבודה זרה, כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים – השתמשו העם בכסף וזהב משל עצמם לעבודה זרה, לְמַעַן יִכָּרֵת – כדי למרוד ולהכרית את המלך שהמליכו עליהם.
(ה) ומבאר שרצו למרוד ולהכרית את המלך אשר זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן – שעזב את עגלי הזהב של שומרון, ולא רצה לעובדו, ובתחילה היה עיקר חרון אף ה' על מלכי ישראל, שהם החזיקו בעבודת העגלים והכריחו את העם לעובדם, אך כעת, שהמלך לא רצה לעבוד לעגלים והעם הם שעבדוהו מכספם וזהבם, חָרָה אַפִּי בָּם – בעם, עַד מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן – עד מתי ימשיכו בחטא זה של עגלי הזהב ולא יוכלו להתנקות ממנו, והרי עתה אינם מוכרחים לעבוד לעגלים, ויש להם רשות לעבוד את ה'.
