שנינו במשנה, 'הִטָּה אֶת הֶחָבִית ונטל ממנה רביעית, ונשברה, אינו משלם אלא רביעית' וְכוּ'. אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמשלם רק רביעית, אֶלָּא באופן שנִשְׁבְּרָה, כיון שבאופן זה אין שייכות בין השימוש שלו בחבית לבין שבירתה, אֲבָל אם הֶחְמִיצָה [-החמיץ והתקלקל היין שבחבית], מְשַׁלֵּם אֶת כּוּלָּהּ, מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לדין זה, ומבארת, גִּירֵי דִּידֵיהּ אַהֲנוּ בָּהּ – כיון שה'חיצים' של אותו אדם גרמו לכך, כלומר, בכך שהחסיר מעט יין מהחבית גרם לכך שכולו יחמיץ, לפי שדרך היין להחמיץ כשהוא נמצא בכלי שאינו מלא.
שנינו במשנה, 'הִגְבִּיהָהּ, וְנָטַל מִמֶּנָּה רְבִיעִית וְכוּ' ונשברה, משלם את הכל'. אָמַר שְׁמוּאֵל, מה ששנינו במשנה שמדובר כשנטל ממנה השומר רביעית, לֹא נָטַל מַמָּשׁ – אין הכוונה דווקא לאופן שאכן נטל בפועל רביעית מהחבית, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ את החבית על מנת לִיטּוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל ממש, כְּמִי שֶׁנָּטַל דָּמֵי – דינו דומה למי שנטל ממש, וְחַיָּב, כיון ששליחות יד אינה צריכה חסרון כדי לחייב את השומר, אלא מיד כשעשה מעשה הגבהה בחבית על מנת ליטול חלק ממנה דינו כשולח יד בפקדון, שחייב אפילו באונסיה. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו להלכה ששְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חִסָּרוֹן. וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר ששליחות יד צְרִיכָה חִסָּרוֹן, היינו כיון שכל זמן שלא חיסר אנו אומרים שמא עדיין לא גמר בדעתו לגזול, אך בְּהָא מִיחַיֵּיב – באופן זה הוא מודה שהשומר חייב, והטעם לכך, כיון דְּנִיחָא לֵיהּ דְּתֶהֱוֵי הַאי חָבִית בָּסִיס לְהַאי רְבִיעִית, כלומר, באמת בהגבהת החבית התכוון לקנות לעצמו את אותה רביעית יין, אלא שהשאירה בחבית כיון שרצונו שאותה רביעית יין תישמר בתוך חבית שלימה של יין, כדי שלא תחמיץ, ונמצא שנעשה גזלן ממש על אותה רביעית יין שהתכוון ליטול, וכן נעשה שואל על כל החבית, כיון שהוא משתמש בה לשימור אותה רביעית שרצונו ליטול, ולכן יש לחייבו על הכל.
גָּרְסִינָן במסכת בבא בתרא בְּפֶרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים (נא:) תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין מְקַבְּלִין פִּקְדוֹנוֹת, לֹא מִן הַנָּשִׁים, שמא גנבה זאת האשה מבעלה, וְלֹא מִן הָעֲבָדִים, שמא גנב העבד מאדונו, וְלֹא מִן הַתִּינוֹקוֹת, שמא גנבום מבית בעל הבית שהם דרים שם, ואסור לסייע ידי עוברי עבירה, והרי אם לא יהיה מי שיקבל מהם פקדונות לא יגנבו. אמנם דין זה הוא רק חשש לכתחילה, אבל אם כבר קִבֵּל פקדון מִן הָאִשָּׁה, אין מחזיקים אותה בגניבה, ולכן יַחֲזִיר לָאִשָּׁה. ואם מֵתָה, יַחֲזִיר לַבַּעֲלָהּ, לפי שהוא יורשה. וכן אם קִבֵּל מִן הָעֶבֶד, יַחֲזִיר לָעֶבֶד, כיון שאנו אומרים שמא ניתן לו הדבר על מנת שלא יהיה לרבו רשות בו, ובאופן זה זוכה העבד במתנה, ולא האדון, אך אם מֵת העבד, יַחֲזִיר לְרַבּוֹ, כיון שכל מה שקנה עבד, קנה רבו. קִבֵּל פקדון מִן הַקָּטָן, יַעֲשֶׂה לוֹ סְגֻלָּה – יקנה עבורו דבר שהוא טוב עבורו. מבררת הגמרא, מַאי – מהו הדבר המכונה לענין זה 'סְגֻלָּה', ומביאה בזה שתי דעות, אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שיקנה לו סֵפֶר תּוֹרָה, וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים, שיקנה לו בו דִּיקְלָא דְאָכִיל מִינֵּיהּ תַּמְרֵי – דקל, שיאכל ממנו תמרים.
וְכֻלָּן – אשה, עבד או קטן, שהפקידו פקדונות ביד אחרים, שֶׁאָמְרוּ בִּשְׁעַת מִיתָתָן, 'שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם', אִי מְהֵימְנֵי – אם הם נאמנים על השומר, שאכן הפקדון שייך לאותו פלוני, יַעֲשֶׂה כְּפֵירוּשָׁן, ויתן לו. וְאִי לֹא – אם אינו מאמינם, ונראה לו שמתוך בושה לא אמרו את האמת, יַעֲשֶׂה פֵּרוּשׁ לְפֵירוּשָׁן, ויחזיר את הפקדון ליורשיהם, ולא לאותו פלוני. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים, אִי אֲמִידֵי – אם אותו פלוני אמוד בעיני השומר שאכן הפקדון שייך לו, יַעֲשֶׂה כְּפֵירוּשָׁן של המפקידים, ויתן את הפקדון לאותו פלוני, וְאִי לֹא, יַעֲשֶׂה פֵּרוּשׁ לְפֵירוּשָׁן, ויתן את הממון ליורשיהם של המפקידים.
