ו כִּֽי־הִנֵּ֤ה הָֽלְכוּ֙ מִשֹּׁ֔ד מִצְרַ֥יִם תְּקַבְּצֵ֖ם מֹ֣ף תְּקַבְּרֵ֑ם מַחְמַ֣ד לְכַסְפָּ֗ם קִמּוֹשׂ֙ יִֽירָשֵׁ֔ם ח֖וֹחַ בְּאָֽהֳלֵיהֶֽם׃ ז בָּ֣אוּ ׀ יְמֵ֣י הַפְּקֻדָּ֗ה בָּ֚אוּ יְמֵ֣י הַשִּׁלֻּ֔ם יֵֽדְע֖וּ יִשְׂרָאֵ֑ל אֱוִ֣יל הַנָּבִ֗יא מְשֻׁגָּע֙ אִ֣ישׁ הָר֔וּחַ עַ֚ל רֹ֣ב עֲוֹֽנְךָ֔ וְרַבָּ֖ה מַשְׂטֵמָֽה׃ ח צֹפֶ֥ה אֶפְרַ֖יִם עִם־אֱלֹהָ֑י נָבִ֞יא פַּ֤ח יָקוֹשׁ֙ עַל־כָּל־דְּרָכָ֔יו מַשְׂטֵמָ֖ה בְּבֵ֥ית אֱלֹהָֽיו׃ ט הֶעְמִ֥יקוּ שִׁחֵ֖תוּ כִּימֵ֣י הַגִּבְעָ֑ה יִזְכּ֣וֹר עֲוֹנָ֔ם יִפְק֖וֹד חַטֹּאותָֽם׃
֍ ֍ ֍
(ו) וכאשר עזבו עשרת השבטים את ארץ ישראל לארץ מצרים, והיה נדמה בעיניהם כאילו הם חוזרים למקור הווייתם, כיון ששם היו לפני שנגאלו וקיבלו את התורה והמצוות, אין הדבר כן, כִּי הִנֵּה הָלְכוּ מִשֹּׁד – הרי הם נחשבים כאילו עזבו את שדי אמם, שם ינקו דבש וחלב, ומשם הלכו למִצְרַיִם אשר תְּקַבְּצֵם אליה כדי למות שם, והעיר מֹף שבמצרים תְּקַבְּרֵם, ואילו המקום שהיה מַחְמַד לְכַסְפָּם, קִמּוֹשׂ [-מין קוץ] יִירָשֵׁם, חוֹחַ [-מין קוץ] יהיה בְּאָהֳלֵיהֶם, כי ישארו שוממים עד שיעלו שם קוצים.
(ז) ועד עתה לא האמינו ישראל בנביאים שנשלחו אליהם, אך עתה בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה של ה' על עוונותיהם, בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם, שישלם להם ה' כמידתם, ואז יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל שדבר ה' היה אמת בפי הנביאים, בשונה ממחשבתם עד עתה, שאֱוִיל הוא הַנָּבִיא המתנבא עליהם, כי אין דבריו נכונים, וחשבו שמְשֻׁגָּע הוא אִישׁ הָרוּחַ המדבר אליהם, כי חשבו שמתוך רוב דמיונותיו הוא אומר להם את התוכחות ונבואות הפורענות, אך עתה יראו שאין הדבר כן, ועַל רֹב עֲוֹנְךָ – מחמת רוב עוונותיך, שחטאת במזיד ולא האמנת לדברי הנביאים, וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה – גדלה שנאתך, (ח) ושנאה זו היתה לצֹפֶה אֶפְרַיִם – לנביא שהתנבא על הפורענות שתבוא על עשרת השבטים, עִם אֱלֹהָי – ושנאתך היתה גם לה' ששלח את הנביא, עד כי נָבִיא שבא להתנבא עליך, פַּח יָקוֹשׁ עַל כָּל דְּרָכָיו – טמנת לו פח להורגו בכל דרך שהלך, מַשְׂטֵמָה – ושנאה זו היתה אפילו בְּבֵית אֱלֹהָיו של הנביא, שהרי הרגו את זכריה הנביא בבית המקדש.
