מַתְנִיתִין – שנינו במשנה במסכת בבא קמא בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל (קיח.), הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ, אוֹ לָוָה מִמֶּנּוּ, אוֹ שֶׁהִפְקִיד לוֹ, ועשה אחד משלשת הדברים הללו כשהיו בַּיִּשּׁוּב, לֹא יַחֲזִיר לוֹ – אינו רשאי להחזיר לו את הממון בַּמִּדְבָּר, כיון שזהו מקום שאינו משתמר, ואם אין הלה רוצה לקבל את הממון בהיותם במדבר, אין הלה יכול לשלם לו בעל כרחו [אך אם התובע רוצה שישלם לו במדבר, חייב הלה לשלם לו שם]. אך אם הלוה לו או הפקיד בידו עַל מְנָת לָצֵאת לַמִּדְבָּר – באופן שהיו שניהם עתידים לצאת למדבר, כיון שידע המלוה או המפקיד שגם חבירו יוצא למדבר, הרי זה כאילו התנה איתו שיוכל להחזיר לו שם, ולכן יַחֲזִיר לוֹ בַּמִּדְבָּר, אפילו אם אינו רוצה בכך.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ גְּזַלְתִּיךָ, וְכן אם אומר לו הִלְוִיתַנִי, וְכן אם אומר לו הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, ומוסיף ואומר, וְאף שאני יודע בודאי שהייתי חייב לך ממון מחמת אחת מסיבות אלו, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם כבר הֶחְזַרְתִּי לְךָ את הממון שהייתי חייב לך, אִם לֹא הֶחְזַרְתִּי, הרי זה חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲבָל אם אמר לו אֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּזַלְתִּיךָ, או איני יודע אִם הִלְוִיתַנִי, או איני יודע אִם הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אִם לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, הרי זה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
ועל מה ששנינו בתחילת המשנה שם, שאין אדם יכול לשלם את הלואתו לחבירו במדבר, וּרְמִינָן עֲלַהּ הָא דְּתַנְיָא – הקשתה על כך הגמרא ממה ששנינו בברייתא, מִלְוֶה מִשְׁתַּלֶּמֶת בְּכָל מָקוֹם, אֲבֵדָה וּפִקָּדוֹן אֵין מִשְׁתַּלְּמִין אֶלָּא בִּמְקוֹמָן, ומוכח לכאורה שיכול הלוה לשלם את דמי ההלואה בכל מקום, ואפילו במדבר. וְתָרִיץ – ותירץ על כך אַבַּיֵי, הָכִי קָאָמַר – כך היא כוונת הברייתא, מִלְוֶה, נִיתְּנָה לִיִתָּבַע בְּכָל מָקוֹם – יכול המלוה לתבוע מהלוה לשלם לו בכל מקום, ואפילו במדבר, ואילו אֲבֵדָה וּפִקָּדוֹן לֹא נִתְּנוּ לִיתָּבַע אֶלָּא בִּמְקוֹמָן, כיון שאין המוצא אבידה או השומר על פקדון צריכים ללכת לכל מקום עם החפץ של האבידה או הפקדון, ורק הלוה שחייב ממון, צריך לשלמו בכל מקום שיתבענו המלוה, אך גם הברייתא סוברת שאם אין המלוה חפץ בפרעון זה במדבר, אין הלוה יכול לשלם לו בעל כרחו, וכמבואר במשנה.
גַּרְסִינָן במסכת יבמות, בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ (קטו:), הַהוּא גָּבְרָא דְּאַפְקִיד שׁוּמְשְׁמֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ – מעשה באדם שהפקיד אצל חבירו שומשומין בפני עדים, ולאחר זמן אָמַר לֵיהּ המפקיד לשומר, הַב לִי שׁוּמְשְׁמָאי – השב לי את השומשומין שהפקדתי בידך. אָמַר לֵיהּ השומר, שְׁקַלְתִּינְהוּ – הרי כבר נטלת אותם ממני. אָמַר לֵיהּ המפקיד, וְהָא כֵּן וְכֵן הָוְיָאן – והרי היו הם בשיעור פלוני, וּבְחָבִיתָא רָמְיָאן – ומוטלים בחבית, וכשתבדוק תמצא כדברי. אָמַר לֵיהּ השומר, דִּידָךְ שְׁקַלְתִּינְהוּ – את השומשומין שלך כבר נטלת, וְהַנֵּי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ – ואילו שומשומין אלו שנתת את סימניהם, הם אחרים, השייכים לי. וצדדי הספק הם, מִי חַיְישִׁינָן – האם אנו חוששים שֶׁמָּא פִּינָן – שמא אכן פינה ונטל את הפקדון שלו, ואילו השומשומין שיש ביד השומר עתה אינם של המפקיד, אוֹ לֹא – או שאין חוששים לכך, מאחר ונתן המפקיד סימנים בפקדון, והרי זה כאילו יש עדות בפנינו שהפקדון נמצא עדיין ביד השומר, ועליו להשיבו. ומביאה הגמרא שנחלקו אמוראים בדין זה: רַב יֵימַר אָמַר, לֹא חַיְישִׁינָן – אין חוששים שמא פינה השומר את הפקדון והחזירו לבעלים, אלא חייב השומר לתת פקדון זה ליד הבעלים. וְרָבִינָא אָמַר, חַיְישִׁינָן שמא פינה אותם מביתו, ואינו חייב ליתן את השומשומין שברשותו למפקיד. וְהִלְכְתָא חַיְישִׁינָן – וההלכה היא שחוששים לכך, ואין מחייבים את השומר לתת למפקיד את מה שברשותו עתה, כיון שיתכן שכבר השיב לו את פקדונו, ומה שברשות השומר, הוא שלו.
