גַּרְסִינָן בְּמסכת כְּתוּבוֹת בְּפֶרֶק הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ (פה:), הַהוּא דְּאַפְקִיד כָּסָא דְכַסְפָּא בֵּי חַסָּא – מעשה באדם שהפקיד כוס של כסף אצל אדם ששמו חסא, שָׁכִיב חַסָּא וְלֹא פָּקִיד – לאחר זמן מת חסא פתאום ולא הספיק לצוות את יורשיו כיצד לנהוג ברכושו, אָתָא הַהוּא גַבְרָא – בא אותו אדם שהפקיד את כוס הכסף אצל חסא ותבע מהיורשים שיחזירו לו את אותה הכוס, וְיָהִיב סִימָנִין – ונתן סימנים באותה כוס שהיא שלו, אך היורשים טענו שיתכן שהכוס שייכת לאביהם. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – באו לדין לפני רב נחמן, אָמַר רב נחמן, יָדַעְנָא בֵּיהּ בְּחַסָּא דְּלֹא אָמִיד – הכרתי את אותו אדם ששמו חסא, ואני יודע שהוא לא היה עשיר עד כדי שתהיה ברשותו כוס של כסף, וְעוֹד טעם לכך שיש להאמין לאותו אדם, הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא – שהרי נתן סימנים באותה כוס, וזה סימן שהיא אכן שלו. מוסיפה הגמרא ואומרת, וְלֹא אֲמָרָן – ואין אומרים טעם זה, שהסימנים בפקדון מוכיחים שהוא שייך לאותו אדם, אֶלָּא דְּלֹא רָגִיל דְּעַיֵּיל וְנָפִיק לְבֵיתֵיהּ – רק באופן שאותו אדם התובע עתה את הפקדון לא היה רגיל לצאת ולהכנס בביתו של האדם שמת, אֲבָל רָגִיל דְּעַיֵּיל וְנָפִיק לְבֵיתֵיהּ – אבל אם היה רגיל להכנס ולצאת בביתו, אף אם לא היה המת אמוד שתהיה ברשותו כוס של כסף אין זו ראיה שהכוס שייכת לאותו אדם הנותן את סימניה, דאַמְרִינָן – כיון שאנו אומרים, הַאי כָּסָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקִיד גַּבֵּיהּ – יתכן שאת אותה כוס הפקיד אצלו אדם אחר, וְהַאי מִיחֲזָא חֲזָא – ואותו אדם שתובע אותה כעת ראה את הכוס בביתו של השומר, בזמן שהיה נכנס ויוצא בביתו, וְכֵיוָן דְּמֵת השומר, אָתֵי וְקָא תָּבַע – הוא בא ותובע מהיורשים את הכוס, ונותן בה סימנים לפי מה שראה בביתו של השומר.
וְעוֹד היה מעשה בהַהוּא דְּאַפְקִיד שֶׁבַע מַרְגְּנִיתָא כִּי צָיְירֵי בִּסְדִינָא – אדם שהפקיד שבע מרגליות צרורות בסדין בֵּי [-אצל] רַבִּי מִיאַשָא וְכוּ', וְעוֹד היה מעשה בהַהוּא דְּאַפְקִיד מַטְכְּסָא – אדם שהפקיד לבוש של משי בֵּי רַבִּי אַמִּי וְכוּ', ובכל המקרים הללו מת השומר בלא שציוה ליורשיו כיצד לנהוג בנכסיו, והיה השומר מוחזק כאדם שאינו עשיר עד כדי שיהיו לו דברים אלו משלו, ונתנו התובעים סימנים בפקדונות, וְכוּלְּהוּ פָּסְקוּ דִּינָא – וכל האמוראים שהגיעו דינים אלו לפניהם פסקו כְּרַב נַחְמָן, שאם השומר אינו אמוד שיהיה הפקדון שלו, והמפקיד לא היה רגיל להכנס ולצאת בביתו, ונתן סימנים בפקדון, נאמן.
וְשַׁמְעִינָן מִינֵּיהּ – ויש ללמוד ממעשים אלו, דְּאִי אַפְקִיד אִינִישׁ גַּבֵּי חַבְרֵיהּ מִידִי – שאם הפקיד אדם אצל חבירו חפץ, וְאִית לֵיהּ סָהֲדֵי דְּהַאי מִידִי בְּעֵינֵיהּ אַפְקְדֵיהּ גַּבֵּיהּ – ויש למפקיד עדים שהפקיד את אותו חפץ אצל השומר, שָׁקִיל לֵיהּ וַאֲפִלּוּ מִיַּתְמֵי – נוטל הוא את החפץ המופקד מהשומר, ואפילו אם מת השומר נוטל הוא את החפץ מהיתומים, וְלֵית לְהוּ לְיַתְמֵי מִיטְעָן – ואין היתומים יכולים לטעון, אמנם יש לך עדים שהפקדת את הפקדון ביד אבינו, אך עדיין יתכן שאינו שלך, דִּילְמָא בָּתַר הָכֵי זַבְנֵיהּ אֲבוּנָן מִינָּךְ – שמא לאחר זמן אבינו קנה ממך את הפקדון, והורישו לנו. (והם הכי) וְהוּא הַדִין נַמִּי – ודין זה שייך גם בשומר עצמו, דְּכִי אִיתֵיהּ בְּחַיֵּי – שכאשר הוא עדיין חי, לֹא יָכִיל לְמִיטְעָן דְּהַדְרִית זְבִינְתֵיהּ מִינָּךְ – אינו יכול לטעון כנגד המפקיד ולומר שחזר וקנה ממנו את החפץ שהפקיד בידו [ואמנם דין זה הוא רק כאשר יש למפקיד עדים על ההפקדה עצמה, שאם לא כן נאמן השומר לטעון שקנה את הפקדון, ב'מגו', שאילו היה רוצה לשקר היה טוען שלא הופקד בידו מעולם].
וּמִסְתַּיְּיעָה נַמֵּי – ויש סיוע לדין זה גם מֵהָא דְּגַרְסִינָן במסכת בבא בתרא בְּפֶרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים (מו.), מוֹתִיב [-הקשה] רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, שנינו במשנה שאוּמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה, כלומר, אומן המקבל כלים לתקנם בביתו, אינו נאמן לומר שאחד הכלים הללו הוא שלו, כיון שמסתבר שקיבלו מעל הבית לתקנו, ולא מסתבר שקנאו ממנו, ומשמע ממשנה זו, הָא – אבל אדם אַחֵר, שאינו אומן, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, הֵיכֵי דָּאמֵי – ובאיזה אופן שייך דין זה, אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – אם יש עדים המעידים שהחפץ הופקד בידו, אַחֵר אַמַּאי יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה – מדוע לאדם אחר יש חזקה על החפץ שבידו, והרי יש עדים שהחפץ הופקד בידו על ידי אחר. אֶלָּא לָאו דְּלֵיכָּא עֵדִים – אלא ודאי דין זה שייך כשאין עדים, ואדם שאינו אומן נאמן לומר שקנה את הכלי מחבירו [וממשיכה הגמרא לדון שם באופן זה]. ומסיים הרי"ף את ראייתו, מִדְּמַקְשִׁינָן וּמְפָרְקִינָן בִּדְלֵיכָּא עֵדִים – ומכך שהגמרא שם מקשה ומתרצת לגבי אופן שאין עדים, מִכְּלַל – משמע מכך, דְּאִי אִיכָּא עֵדִים – שאם היו עדים שראו שהלה הפקיד בידו חפץ זה, אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְכֵן מַסְקָנָא – וכך היא מסקנת ההלכה.
