ט מִימֵי֙ הַגִּבְעָ֔ה חָטָ֖אתָ יִשְׂרָאֵ֑ל שָׁ֣ם עָמָ֔דוּ לֹֽא־תַשִּׂיגֵ֧ם בַּגִּבְעָ֛ה מִלְחָמָ֖ה עַל־בְּנֵ֥י עַֽלְוָֽה׃ י בְּאַוָּתִ֖י וְאֶסֳּרֵ֑ם וְאֻסְּפ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ עַמִּ֔ים בְּאָסְרָ֖ם לִשְׁתֵּ֥י עֽוֹנוֹתָֽם׃
֍ ֍ ֍
(ט) ועוון זה של עבודה זרה, כבר מִימֵי הַגִּבְעָה [-גבעת בנימין] חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל, כי כבר בעת ההיא הקימו את פסל מיכה בדן, שָׁם, בדן, עָמָדוּ – היו הפסלים קיימים מימי קדם, ולכן גם ירבעם בן נבט הקים את אחד מעגלי הזהב בדן, לֹא תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל בְּנֵי עַלְוָה – ואותה מלחמה שהיתה בימי השופטים, שלחמו ישראל בבני בנימין שהיו בני עוולה בענין זנות במעשה פילגש בגבעה, לא השיגה מלחמה זו את המזבחות שנעשו לפסל מיכה, כי לא בטלו אותם ישראל באותו זמן [ולכן בשתי הפעמים הראשונות לא נצחו במלחמתם, כיון שהיה להם להלחם גם נגד עובדי עבודה זרה שהיו בקרבם], ומכך ניכר שכבר מאותו זמן נטה ליבם אחר עבודה זרה.
(י) בְּאַוָּתִי וְאֶסֳּרֵם – ולכן כשאויתי לייסרם על כך, לא אספתי עליהם קיבוץ של ישראל שילחמו על כך, כיון שאפילו בימי קדם לא קינאו ישראל להלחם בעובדי עבודה זרה, וכל שכן שעתה לא יעשו כן, וְאֻסְּפוּ עֲלֵיהֶם עַמִּים – ולכן אספתי עליהם את עמי הגויים, והם מחנה מלך אשור שבאו עליהם למלחמה, בְּאָסְרָם לִשְׁתֵּי עוֹנוֹתָם – והם הכבידו עליהם את העול בכפל מכפי יכולתם, וכפי שאוסרים את השור לשתי מחרשות, כדי שיחרוש שיעור כפול של שתי מענות המחרשה.
