פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שאם נתן הקונה דָּמִים, וְאֵין מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם למנותם קודם המקח, הָא קָאַמְרִינָן דְּקָנוּ – הרי כבר התבאר לעיל שמעות אלו קונות, דְכַחֲלִיפִין דָּמוּ – כיון שדומה הדבר לקנין חליפין [ולא גזרו חכמים שלא יקנו מעות אלא באופן שנותן אותם בתורת מטבע, והיינו בשוויים המדוייק, אך כשנותנם כחפץ, לא גזרו, ומעות אלו קונות]. אמנם יש להסתפק בקנין חֲלִיפִין, שמחליף האדם עם חבירו חפץ תמורת חפץ, וּמַקְפִּיד עֲלֵיהֶם – אך מקפיד הוא שיהיה שוויים של שני החפצים שוה, מַאי – מה הדין באופן זה, האם כיון שהוא מקפיד על שווי החפץ מחשיב הוא אותו כמעות, וגזרו חכמים שאין מעות קונות עד שימשכו שניהם, ואין די במשיכת אחד מהם, או שמא כיון שסוף סוף הקנין נעשה בחפץ, ולא במעות, הרי הוא קונה.
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לפשוט ספק זה, ממה ששנינו בברייתא, הֲרֵי שֶׁהָיָה אדם תּוֹפֵס פָּרָה וְעוֹמֵד בשוק, בָּא חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ, פָּרָתְךָ לָמָּה – לשם מה הבאת את פרתך למכירה בשוק, השיב לו בעל הפרה, לַחֲמוֹר אֲנִי צָרִיךְ, ורצוני למכור את פרתי ולקנות בדמיה חמור. אמר לו חבירו, יֵשׁ לִי חֲמוֹר שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ בתמורה לפרה, פָּרָתְךָ בְּכַמָה אתה מוכר, בְּכָךְ וְכָךְ. חֲמוֹרְךָ בְּכַמָה אתה מוכר, בְּכָךְ וְכָךְ. והסכימו ביניהם להחליף את הפרה בחמור, מָשַׁךְ בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה העומדת לפניו בשוק, וְלֹא הִסְפִּיק בַּעַל הַפָּרָה לִמְשֹׁךְ אֶת הַחֲמוֹר שבבית חבירו, עַד שֶׁמֵּת הַחֲמוֹר, לֹא קָנָה בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה, ואף שבשעת משיכת הפרה היה החמור חי, ואם היה זה קנין חליפין המועיל היה בעל הפרה קונה את החמור, וברשותו מת, באופן זה מבואר בברייתא שלא חל הקנין עם משיכת הפרה, שַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ויש ללמוד מכך, שבקנין חֲלִיפִין, וּמַקְפִּיד עֲלֵיהֶן שיהיה שוויים של שני החפצים שוה, וכמבואר בברייתא שכל אחד מהם שאל את חבירו כמה הוא שווי הבהמה שהוא מוכר, לֹא קָנָה, כיון שבאופן שהם מדקדקים במחיר החפצים הרי זה כאילו נתנו אותם בתורת מעות, ולא בתורת מטלטלין, ולגבי מעות גזרו חכמים שלא יחול הקנין על ידם עד שיגיע החפץ ליד הקונה.
דוחה הגמרא את הראיה, אָמַר רָבָא, אַטּוּ בְּשׁוּפְטָנִי עַסְקִינָן – וכי בכל קנין חליפין אנו עוסקים בבני אדם שוטים, דְּלֹא קַפְּדֵי – שאינם מקפידים על שווי החפצים שהם מחליפים ביניהם, אֶלָּא ודאי כָּל חֲלִיפִין מִיקְפַּד קַפְּדֵי – בכל קנין חליפין מקפידים שני הצדדים במקח שיהיו החפצים שוים בערכם זה לזה, וְאף על פי כן קָנָה האחד במשיכת חבירו, והיינו כיון שאפילו כשמקפידים על שווי החפצים המוחלפים אין קנין זה דומה לקנין מעות, וְהָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – ובאיזה אופן מדובר בברייתא, האומרת שלא קנה בעל הפרה את החמור ללא משיכה, כְּגוֹן דְּאָמַר לֵיהּ שיקנה את החֲמוֹר בִּתמורה לפָרָה וְטָלֶה יחד, וּמָשַׁךְ אֶת הַפָּרָה, וַעֲדַיִן לֹא מָשַׁךְ אֶת הַטָּלֶה, דְּבאופן זה לֹא הֲוָה מְשִׁיכָה מְעַלְּיָיתָא – אין זו משיכה גמורה המועילה, כיון שלא משך עדיין את כל הדברים הנקנים לו, ומחמת כן לא הושלם המקח ולא קנה בעל הפרה את החמור, ואם מת, מת ברשות בעליו הראשונים. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
