בְּרַם – אמנם, על אף שהתבאר שדינרי זהב נחשבים כ'מטבע' לעומת פירות ומטלטלין ממש, צָרְכִינָן לְבָרוֹרֵי דְּלָאו כָּל דִּינְרֵי דַּהֲבָא הֲווּ טִיבְעָא לְגַבֵּי פֵּירֵי – צריכים אנו לבאר שלא כל מטבעות הזהב נחשבים כ'מטבע לגבי פירות, אֶלָּא דִּינָרִין דְּסָגְיָין בְּהַהוּא אַתְרָא – אלא רק דינרי זהב שמתקבלים באותו מקום שדנים עליו, וְזַבְּנֵי וּמַזְבִּינֵי בְּהוּ אִינְשֵׁי – ואנשים קונים ומוכרים בהם, הוּא דַּהֲווּ טִיבְעָא – דינרים כאלו נחשבים 'מטבע', אֲבָל דִּינְרֵי דְמִיפַּסְלָן – אבל דינרים שנפסלו על ידי המלכות, וְלֹא זַבְּנֵי וּמַזְבִּינֵי בְּהוּ – ואין קונים ומוכרים בהם, אֶלָּא מַאן דִּמְזַבְּנֵי בְּהוּ – ומי שכן מוכר תמורת דינרים אלו אינו יכול להשתמש בהם כדרך שמשתמשים במטבעות, אלא אָזֵיל בְּהוּ לְבֵי טִיבְעָא – הולך הוא למקום הטבעת המטבעות, ששם מוכנים לקבל ממנו גם דינרים פסולים, אִי נַמִי אָזֵיל בְּהוּ לְדוּכְתָּא אַחֲרִיתָא דְּסָגְיָין בָּהּ – או שהוא הולך בעצמו למקום אחר, ששם משתמשים במטבעות אלו, אוֹ דִמְזַבֵּין לְהוּ לְמַאן דְאָזִיל בְּהוּ הָתָם – או שהוא מוכר את המטבעות לאדם אחר ההולך לאותו מקום שמשתמשים בו במטבע זו, כְּגוֹן הַנֵּי וַדַּאי לֹא הֲווּ טִיבְעָא כְּלָל – דינרים כגון אלו אינם נחשבים 'מטבע' כלל, אֶלָּא פֵּירָא נִינְהוּ לְכָל מִילֵּי – אלא דינם כמטלטלין לכל דבר וענין.
וְדין זה אינו רק במטבעות זהב, אלא הָכִי דִּינָא נַמִּי בְּטִיבְעָא דְכַסְפָּא – דין זה הוא גם במטבעות של כסף, בְּאַתְרָא דְּלֹא סַגְּיָין – במקום שאין מטבעות אלו מתקבלות, שאין דינם כמטבע אלא כמטלטלין לכל דבר, כִּדְתְנָן – וכפי ששנינו במשנתנו 'כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה', וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בביאור המשנה, שכוונתה לרבות אֲפִלּוּ כִּיס מָלֵא מָעוֹת בְּכִיס מָלֵא מָעוֹת, וְאף שבדרך כלל אין מטבעות נקנות בחליפין, תִרְגְּמָא – ביאר את דבריו רַבִּי אַבָּא, בְּדִינָרָא נִיאָקָא וַאֲנִיגָרָא, כלומר, בדינרים שאי אפשר להשתמש בהם, חַד מאותם דינרים הוא מטבע שפְּסַלְתּוֹ מַלְכוּת – המלך פסלו ואסר להשתמש בו, וְחַד מאותם דינרים הוא מטבע שפְּסַלְתּוֹ מְדִינָה – בני המדינה מעצמם אינם רוצים להשתמש בו, ומתוך כך אין דינרים אלו מתקבלים, דְּכֵיוָן דְּלֹא סַגִּי – וכיון שאי אפשר להשתמש בהם בתורת מטבע, אף שיש להם חשיבות מצד המתכת שלהם, הֲוָה לֵיהּ פֵּירָא – הרי הם נחשבים כ'פירות', וכשאר מטלטלין, וּמִיקְּנֵי בַּחֲלִיפִין – ונקנים בחליפין.
כפי שהתבאר, אין כסף קונה את המטלטלין. הגמרא דנה עתה באופן שאין האדם רוצה לעשות את הקנין בערך של המטבע כ'מטבע', כלומר בקנין כסף, אלא להשתמש במטבע כפי שעושים קנין חליפין על ידי סודר, האם מועיל קניינו או לא: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב וְלֵוִי נחלקו בדין זה, חַד מהם אָמַר, מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, כלומר, יכול האדם לקנות על ידי המטבע חפץ שאינו נמצא לפניו בקנין חליפין, אם אכן אין כוונתו לקנות בערכו כ'מטבע', אלא להשתמש בו ככלי לקנין חליפין. וְחַד מהם אָמַר, אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין. ואָמַר רַב פָּפָּא, מַאי טַעֲמָא דְּמַאן דְּאָמַר – מהו טעמו של הסובר שאֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, והרי לכאורה אין זה גרוע משאר דברים, שניתן לקנות באמצעותם בקנין חליפין, ומבאר, מִשּׁוּם דְּדַעְתֵּיהּ אַצּוּרְתָא – כיון שעיקר כוונת הקונה בקבלת המטבע היא לצורה שיש במטבע, שזהו עיקר שווייה, וְצוּרְתָא עֲבִידָא דְּבָטְלָה – וצורה זו עשויה להתבטל, כאשר המלך או בני המדינה יפסיקו לקבל מטבע זו, והרי זה כדבר שאין בו ממשות, ואינו נעשה חליפין, ורק דבר שאינו עשוי להתבטל משוויו, קונה בחליפין. וְכֵן אָמַר עוּלָא, אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, דְּמַאן דְּאָמַר [-כיון שהסובר ש]מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, והיינו או רב או לוי שאמרו כן לעיל, יָחִיד הוּא אֵצֶל רַבִּים החולקים עליו, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דְיָחִיד וְרַבִּים שנחלקו בדבר הלכה, הֲלָכָה כְּרַבִּים. וְעוֹד טעם לכך שיש לפסוק כן, כיון דְּרַב פָּפָּא, דְּהוּא בַּתְרָא – שהוא אמורא מאוחר יותר מהאמוראים שנחלקו בדבר, הָכֵי אַסְּקָהּ – כך היא מסקנת דעתו, כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר קַמָּן – כפי שיתבאר להלן, ואנו פוסקים הלכה דעת האמוראים המאוחרים יותר, שראו את דברי הקודמים להם שחלקו בזה, ואף על פי כן פסקו כך את ההלכה.
וְהָא דְּתְנָן בְּקִדּוּשִׁין – ומה ששנינו במשנה במסכת קדושין (כח.) 'כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיֵּב זֶה בַּחֲלִיפָיו', ומשמע שכוונת המשנה למטבע, שקונה בחליפין, תָּרֵיצְנָא הָכֵי – כך תירצה זאת הגמרא, כָּל הַנִּישּׁוֹם דָּמִים בְּאַחֵר, כלומר, כל דבר שאם ירצה לתת אותו כדמים עבור חפץ אחר יצטרך לשום את שוויו [והיינו כל המטלטלין, מלבד מטבע], כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיֵּב זֶה בַּחֲלִיפָיו, והיינו קנין חליפין, וְהָכֵי נַמֵּי מִסְתַּבְּרָא – והוסיפה הגמרא שם ואמרה שכך גם מסתבר ומדוייק מהמשנה שם, דְּקָתָּנֵי סֵיפָא – שהרי כך שנינו בסיפא שם, 'כֵּיצַד, הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה, אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר', ואם היתה כוונת המשנה למטבעות, היה לה לומר 'החליף מעות בפרה, שְׁמַע מִינָה – אכן ראיה היא זו.
