משנה
עתה מבארת המשנה את דיני הקנינים כשקונה האדם סחורה תמורת כסף: כֵּיצַד, מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ פֵּרוֹת, וְעדיין לֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת, הרי חל הקנין במשיכה זו, ואֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אבל אם נָתַן לוֹ מָעוֹת וְעדיין לֹא מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ פֵרוֹת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, לפי שאין כסף קונה, ובגמרא יבואר דין זה.
מוסיפה המשנה, אף שכסף אינו קונה, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, מִי שֶׁפָּרַע מֵאנשי דוֹר הַמַּבּוּל, הוּא עָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ, ולכן אם בא אחד הצדדים לחזור בו לאחר נתינת הכסף, אומרים לו תחילה קללה זו המכונה 'מי שפרע', ואחר כך מחזיר לו הלה את מעותיו.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ, והיינו המוכר שקיבל את הכסף מהלוקח, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, ויכול הוא לחזור בו מהמקח כל זמן שלא משכו הקונה, אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו.
גמרא
הגמרא מבארת עתה את הדין האמור במשנה, שנתינת מעות אינה קונה ללא משיכת החפץ: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת – מעיקר דין התורה, נתינת המעות תמורת החפץ קונה את החפץ, והטעם לכך, אִם את גּוּפוֹ של האדם קוֹנֶה הכסף, שהרי עבד עברי נקנה בכסף, מָמוֹנוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן – האם אין זה קל וחומר שיקנה הכסף את חפציו של האדם, וְאם כן מַה הטַּעַם שאָמְרוּ חכמים שרק מְשִׁיכָה קוֹנָה, ואילו נתינת המעות אינה קונה, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ המוכר לקונה, לאחר שקיבל את המעות וקודם שקיבל הקונה את החטים שקנה, נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בָּעֲלִיָּה. תמהה על כך הגמרא, מה ההפסד שיש לקונה בכך, והרי סוֹף סוֹף לְאַשְׁלוּמֵי בָּעֵי – מי שהדליק את האש יצטרך לשלם לקונה את דמי החטים שנשרפו. מבארת הגמרא, אֶלָּא, גְּזֵרָה היא, דִּלְמָא נָפְלָה דְּלֵקָה בְּאוֹנֶס בביתו של המוכר, דְּאִי מוֹקְמָת לֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – ואם נאמר שהמקח עדיין ברשותו ובאחריותו עד שיגיע ליד הקונה ממש, מָסַר נַפְשֵׁיהּ – ימסור המוכר את נפשו וְטָרַח וּמַצִּיל את החטים מהדליקה, ולא יפסיד הקונה, וְאִי לֹא – אך אם לא יעמוד המקח ברשותו, אלא מזמן ששילם הקונה את הדמים עומד המקח ברשותו, לֹא טָרַח וּמַצִּיל – לא יטרח המוכר להציל את החטים מהדליקה, ויפסידם הקונה.
וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מדין זה, דְכַמָּה דְּלֹא מָשְׁכֵיהּ לוֹקֵחַ לִזְבִינָא – שכל זמן שלא משך הקונה את החפץ הנקנה, והוא עדיין ברשות המוכר, וְאִיתְּנִיס – ואבד החפץ באונס, דִּלְמוֹכֵר אִיתְּנִיס – המוכר הוא המפסיד מאונס זה, וְאִית לֵיהּ לַלּוֹקֵחַ לְמֵימַר [לֵיהּ] – ואומר לו הקונה, תֵּן לִי אֵת מִקָּחִי – את החפץ שקניתי ממך, אוֹ תֵּן לִי אֵת מָעוֹתַי.
דין נוסף: כיון שכל טעם התקנה שאין כסף קונה הוא כיון שחששו חכמים שתיפול דליקה ולא יציל המוכר את החפץ שמכר, וְאִם הָיְתָה עֲלִיָּתוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ מֻשְׂכֶּרֶת לַמּוֹכֵר, כלומר, אם השכיר הקונה למוכר את העליה של ביתו, ושם היה מונח החפץ שנמכר לו עתה תמורת מעות וללא משיכה, אֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ מהמקח, הגם שעדיין לא משך את החפץ הנקנה, וְאִי אִיתְּנִיסוּ – ואם אבדו באונס, אִיתְּנִיסוּ לֵיהּ – אבדו לקונה, והטעם לכך, כיון דטַעֲמָא מַאי תַקִּינוּ רַבָּנָן מְשִׁיכָה קוֹנָה – מהו הטעם שתקנו חכמים שרק משיכה קונה, ואילו כסף אינו קונה, הרי זהו שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ המוכר לקונה, נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בָּעֲלִיָּה, אבל הָכָא – כאן, במקרה זה, אין הטעם שייך, שהרי בִּרְשׁוּתָא דְלוֹקֵחַ נִינְהוּ – החפץ הנקנה נמצא ברשותו של הלוקח המוכרת למוכר, והקונה עצמו מצוי בביתו, ולכן אִי נָפְלָה לֵיהּ דְּלֵקָה בְּאֹנֶס – אם יארע שתהיה שם שריפה באונס, אִיהוּ טָרַח וּמַצִּיל לְהוּ – הלוקח עצמו יטרח ויציל את מה שקנה, ולכן באופן זה לא תקנו חכמים שיש צורך דוקא במשיכה, אלא השאירו את הדין כפי דין התורה, שמעות קונות. וְאַף עַל גַב דְּהַנֵי מִילֵי – הגם שסברא זו לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִינּוּן – נאמרה בדעת רבי שמעון [האומר במשנה 'כל שהכסף בידו ידו על העליונה'], מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמַע לְרַבָּנָן – מדברי רבי שמעון יש ללמוד שסברא זו שייכת גם לדעת חכמים, שאף הם סוברים כן, שבאופן שלא שייך טעם התקנה, מעות קונות.
