כפי שהתבאר לעיל, 'קנין סודר' נעשה על ידי קנין בחפץ שאינו שייך למקח עצמו, וכפי שנלמד מהפסוק במגילת רות העוסק בבועז, שקנה את כל אשר לאלימלך ומחלון וכליון על יד מעשה קנין שנעשה בנעל. הגמרא מבארת עתה באילו חפצים ניתן לעשות קנין סודר: תַּנָּא – שנינו בברייתא, קוֹנִין – ניתן לעשות קנין סודר בִכְלִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ [-באותו כלי] שְׁוֵה פְּרוּטָה.
דין נוסף: אָמַר רַב נַחְמָן, לֹא שָׁנוּ שמועיל קנין סודר, אֶלָּא בִּכְלִי, אֲבָל בְּפֵרוֹת, לֹא – אין עושים על ידם כלל קנין סודר. וְרַב שֵׁשֶׁת חלק ואָמַר, עושים קנין סודר אֲפִלּוּ בְּפֵרוֹת. פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: וְלֵיתֵיהּ לִדְרַב שֵׁשֶׁת – ואין הלכה כדברי רב ששת, חֲדָא – טעם אחד לכך, כיון דְּהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן בְּדִינֵי – שהרי ההלכה כרב נחמן בנידונים הנוגעים לדיני ממונות, וְעוֹד טעם, דְּהָא אַסְקִינָן – שהרי כך היא מסקנת הגמרא בדיני קנין סודר, אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אִידִי, כְּמַאן כַּתְבִינָן הָאִידְּנָא – כדעת מי אנו סוברים שמחמת כן אנו כותבים בשטרות נוסח זה, 'וְקָנִינָא מִינֵּיהּ בְּמָנָא דְּכָשֵׁר לְמִקְנְיָא בֵּיהּ', כלומר, עשינו קנין סודר בכלי שכשר לקנות בו, ומבאר, אנו כותבים שנעשה הקנין 'בְּמָנָא' – בכלי, לַאֲפוּקֵי – למעט ולהוציא מִדעתו דְּרַב שֵׁשֶׁת, דְּאָמַר, קוֹנִין אפילו בְּפֵרוֹת. וכותבים לשון 'דְּכָשֵׁר', לַאֲפוּקֵי – למעט ולהוציא מִדעתו דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר, קוֹנִין בְּמוֹרִיקָא – ניתן לעשות קנין סודר אפילו בכלי העשוי מגללי בקר, ואין הלכה כמותו, אלא יש צורך בכלי שיש בו חשיבות, ולכן כותבים שנעשה בכלי 'כשר', ולשון 'לְמִקְנְיָא', כלומר, לקנות בו, באה לַאֲפוּקֵי – למעט ולהוציא מִדעתו דְּלֵוִי, דְּאָמַר שקנין סודר נעשה בְּכֵלָיו שֶׁל מַקְנֶה, [קָא מַשְׁמַע לָן – לכך כותבים נוסח זה של] 'לְמִקְנְיָא', ללמד שהקנין הוא 'להקנות', והיינו שנעשה הקנין בכליו של המוכר המקנה, וְלֹא 'לְאַקְנוּיֵי' – ולא 'לקנות', שאין הקנין נעשה בכליו של הקונה, שהוא בא לקנות, והיינו כדברי רב, שקנין סודר נעשה בכליו של הקונה. ומה שכותבים לשון 'בֵּיהּ', כלומר, שהיה זה כלי שכשר לקנות 'בו', רַב פָּפָּא אָמַר, לְמַעוֹטֵי מַטְבֵּעַ, שאין קונים בו בקנין חליפין, וכפי שהתבאר לעיל. ואילו רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא – ויש אומרים שרַב אַשִּׁי הוא שחלק ו[אָמַר], שלשון 'ביה' באה לְמַעוֹטֵי אִיסּוּרֵי הֲנָאָה, שאין עושים בהם קנין סודר.
מביאה הגמרא לשון נוספת במחלוקת זו: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שכך נאמרו הדברים, לשון 'בֵּיהּ', אָמַר רַב פָּפָּא, לְמַעוֹטֵי מַטְבֵּעַ, שאין קונים בו. ונחלקו לגבי לשון 'דְּכָשֵׁר', אָמַר רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא – ויש אומרים שאמר כן רַב אַשִּׁי, לְמַעוֹטֵי אִיסּוּרֵי הֲנָאָה, שאין קונים בהם, אֲבָל מוֹרִיקָא לֹא צָרִיךְ – אך אין צריך לשון מיוחדת הממעטת כלי שאינו חשוב, כיון שדבר פשוט הוא [ואף ששמואל סובר שקונים בו, מכל מקום כיון שמיעטנו להלכה אפילו מטבע, כל שכן שיש למעט כלי זה].
