כפי שהתבאר לעיל, קנין חליפין רגיל נעשה כאשר שני בני אדם רוצים להקנות זה לזה חפץ תמורת חפץ, כגון חמור תמורת פרה, וכאשר מושך האחד את החמור של חבירו, זוכה חבירו בפרתו. אמנם יש אופן נוסף של קנין הדומה לחליפין, כאשר המכירה היא בחפץ שאינו נמצא לפנינו ואי אפשר לעשות בו משיכה וכדומה, ורוצים שני הצדדים לעשות קנין המחיל את המקח לגמרי באופן שאי אפשר לחזור בו, והוא מכונה 'קנין סודר', ובזה אחד מהם עושה מעשה קנין בבגד וכדומה אף שאינו שייך כלל לענין המקח, ועל ידי זה נעשה גמר הקנין כפי שסיכמו ביניהם, הגם שהלוקח לא משך את החפץ הנקנה, והמוכר לא קיבל את דמיו, מבררת עתה הגמרא, בַּמֶּה קוֹנִין – באיזה כלי או בגד עושים קנין סודר, האם הקונה עושה כן בכלי של המוכר, או שהמוכר עושה כן בכלי של הקונה, ומביאה הגמרא מחלוקת בענין זה, רַב אָמַר, קנין זה עושה המוכר בְּכֵלָיו שֶׁל הקוֹנֶה, וְלֵוִי אָמַר, קנין זה עושה הקונה בְּכֵלָיו שֶׁל מַקְנֶה [-המוכר]. ומבארת הגמרא את טעמיהם, רַב אָמַר שעושה כן המקנה בְּכֵלָיו שֶׁל קוֹנֶה, כיון דנִיחָא לֵיהּ לַקּוֹנֶה דְּלִיהֱוִי מַקְנֶה קוֹנֶה – נח לו לקונה, שלגבי מעשה הקנין יהיה המוכר כ'קונה', שקונה ממנו את הכלי או הסודר שבו נעשה הקנין, כִּי הֵיכֵי דְלִיגְמַר וְלִיקְנֵי לֵיהּ – כדי שעל ידי קנין זה יגמור המוכר בדעתו לסיים את המקח, ויקנה הקונה את החפץ שהוא רוצה בו בכל מקום שהוא. וְלֵוִי אָמַר, קנין זה עושה הקונה בְּכֵלָיו שֶׁל מַקְנֶה, כיון דסָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, ומביאה הגמרא את הברייתא שבה מובאים דברי רבי יהודה, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק (רות ד ז) 'וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל', וזהו המקור לקנין סודר, שהרי אין הנעל עצמה שייכת למקח, אלא שעל ידה נעשה מעשה הקנין, ומבארת הברייתא תחילה את הדברים השונים המנויים בפסוק, 'גְּאֻלָּה', זוֹ מְכִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כז) 'וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ', וכוונת הפסוק שאם לא יקנוהו הבעלים מההקדש, יימכר לאחרים. 'תְּמוּרָה', זוֹ חֲלִיפִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר – וכך נאמר בפסוק (ויקרא כז י), 'לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ', וסיום הפסוק מבאר את דרך המכירה וקנין החליפין, 'לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ', ושואלת הברייתא, מִי נָתַן לְמִי, ומשיבה, בֹּעַז, שהוא הקונה, כמו שנאמר בפסוק (רות ד ט) 'וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי', הוא שנָתַן את נעלו לַגּוֹאֵל, הרי שהקנין נעשה על ידי המוכר בכליו של הקונה. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, הגּוֹאֵל הוא שנָתַן את נעלו לְבֹעַז, כיון שהקנין נעשה על ידי הקונה בכליו של המוכר.
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו, וְהִלְכְתָא כְּרַב, דְּאָמַר שקנין חליפין נעשה על ידי המוכר בְּכֵלָיו שֶׁל קוֹנֶה, והטעם לכך שהלכה כרב, חֲדָא – טעם אחד, דְּקָם לֵיהּ רַב כְּתַּנָא קַמָּא – שהרי רב סובר כדברי תנא קמא שבברייתא, דִּסְתָמָא הִיא – המובאת בברייתא בסתם, ללא שם האומר כן, ויש לפסוק כמותו [כיון שבדרך כלל כאשר מובא דין סתם, ואחריו דעת תנא יחיד החולק עליו, היינו כיון שכל החכמים מלבד אותו תנא סברו כך, ולכן הובאה דעתם בסתם, ללא שם], וְלֵוִי קָם לֵיהּ – ואילו לוי סובר כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְיָחִיד הוּא במחלוקת זו. וְעוֹד טעם לפסור כרב, כיון דְמַסְקָנָא דִּשְׁמַעְתָּא כְּרַב סַלְקָא – כיון שמסקנת סוגיית הגמרא היא כדברי רב, שהקנין נעשה על ידי המוכר בכליו של הקונה.
