יא גַּם־אֲנִי֮ לֹ֤א אֶֽחֱשָׂ֫ךְ פִּ֥י אֲֽ֭דַבְּרָה בְּצַ֣ר רוּחִ֑י אָ֝שִׂ֗יחָה בְּמַ֣ר נַפְשִֽׁי׃ יב הֲֽיָם־אָ֭נִי אִם־תַּנִּ֑ין כִּֽי־תָשִׂ֖ים עָלַ֣י מִשְׁמָֽר׃ יג כִּֽי־אָ֭מַרְתִּי תְּנַֽחֲמֵ֣נִי עַרְשִׂ֑י יִשָּׂ֥א בְ֝שִׂיחִ֗י מִשְׁכָּבִֽי׃ יד וְחִתַּתַּ֥נִי בַֽחֲלֹמ֑וֹת וּֽמֵחֶזְיֹנ֥וֹת תְּבַֽעֲתַֽנִּי׃ טו וַתִּבְחַ֣ר מַֽחֲנָ֣ק נַפְשִׁ֑י מָ֗֝וֶת מֵֽעַצְמוֹתָֽי׃ טז מָ֭אַסְתִּי לֹֽא־לְעֹלָ֣ם אֶֽחְיֶ֑ה חֲדַ֥ל מִ֝מֶּ֗נִּי כִּי־הֶ֥בֶל יָמָֽי׃
֍ ֍ ֍
(יא) גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי – לא אמנע את פי מלדבר, כי בין כך לא ארויח משתיקתי ולא אפסיד מחמת דיבורי, ולכן אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי, אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי.
(יב) הֲיָם אָנִי – האם אני בעיניכם כמו הים, שנתן לו ה' מחסום ושפה שלא יעלה על גדותיו ויציף את העולם, אִם תַּנִּין – או שאני בעיניכם כתנין, שבני אדם שמים לו רסן בפיו כדי שלא יזיק בנשיכתו, כִּי מחמת כן תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר, שלא אוכל לדבר.
(יג) כִּי עד עתה אָמַרְתִּי בליבי, תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי – אתנחם ממכאובי ויסורי כשאשכב על מיטתי, יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי – או שהמשכב שלי, הוכיח את יסורי, הוא שידבר בעדי, כלומר, שהבאים לבקרו יראו את יסוריו הם שידברו עבורו, עד שהוא לא יצטרך לדבר.
(יד) אבל גם על משכבי אין לי מנוחה, וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת – על ידי החלומות שאני רואה את העתיד לבוא עלי, נשבר גופי מפחד, וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי – ואני נבעת מהחזיונות הנראים לי.
(טו) וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי – נפשי בוחרת למות בחנק, ומעדיפה נפשי את המָוֶת, מֵעַצְמוֹתָי – מלהיות ולהשאר בתוך עצמותי, כי טוב לה המוות מהחיים.
(טז) ונפשי בוחרת את הדבר שבו תמיד מָאַסְתִּי, שהיה מאוס ורע בעיני מדוע לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה, כי רציתי באותם ימים לחיות לעולם, ואילו עתה נפשי בוחרת במוות, וטוב לה הדבר שנבראתי באופן שלא אחיה לעולם, ולכן אני מבקש, חֲדַל מִמֶּנִּי ואמות כבר עתה, כִּי בין כך הֶבֶל יָמָי.
