הַהוּא גַבְרָא דְּיָהַב זוּזֵי אַחַמְרָא – מעשה באדם שנתן למוכר מעות תמורת יין, ועדיין לא עשה מעשה קנין ביין עצמו, שָׁמַע דְּקָא בָּעֵי לְמִינְסְבֵיהּ דְּבֵי פַּרְזָק רוּפִילָא – ושמע הקונה שאנשיו של המשנה למלך ששמו 'פרזק' רוצים ליטול את היין, ולכן לא רצה לקנותו, אָמַר לְהוּ – אמר הקונה למוכרים, הָבוּ לִי זוּזַאי דְּלֹא בָּעֵינָא חַמְרָא – החזירו לי את המעות שנתתי לכם, כיון שאיני רוצה לקנות את היין. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא – בא דין זה לפני רב חסדא, אָמַר לְהוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּמוֹכְרִין, שכל זמן שלא משך הקונה לא חל הקנין, ויכול המוכר לחזור בו, כָּךְ תִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּלָקוֹחוֹת, שאף הקונה יכול לחזור בו כל זמן שלא משך, הגם שנתן את המעות, וצריך המוכר להחזיר לו את מעותיו [יש אומרים שבאופן זה עליו לקבל עליו קללת 'מי שפרע' כדין מוכר החוזר בו לאחר קבלת המעות וקודם המשיכה, ויש אומרים שכיון שחזרתו היתה מחמת שחשש שאותו גוי יטול ממנו את היין, ולא חזר בו סתם, אין עליו קללת מי שפרע].
גָּרְסִינָן – למדנו במסכת גיטין בְּפֶרֶק הַנִּזָּקִין (נב.), חַמְרֵיהּ דְּרַבְנָא עוּקְבָא יַתְמָא – יינו של יתום ששמו היה רבנא עוקבא, מַשְּׁכוּהּ בְּאַרְבָּעָה אַרְבָּעָה – משכו אותו הקונים מרשות האפוטרופוס כדי לקנותו בזמן שנמכרה כל מידה של יין בארבעה זוזים, וקודם ששילמו את הכסף אִיַּיקַּר – התייקר היין, וְקָם בְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא – והיה שוויו ששה זוז לכל מידה של יין, וטענו האפוטרופסים שכיון שעדיין לא שילמו הקונים, לא חל הקנין, וממילא צריכים הקונים לשלם כפי שוויו של היין עתה, ששה זוזים לכל מידה של יין. ואילו הקונים טענו שכיון שתקנו חכמים שאין הכסף קונה את המטלטלין אלא המשיכה, כבר קנו את היין בזמן שהיה שווה ארבעה זוז לכל מידה, ואינם צריכים לשלם יותר. אָתוּ לְקַמֵּיהּ – באו לדין לפניו דְּרַב נַחְמָן, אָמַר לְהוּ רב נחמן, הַיְינוּ – על מקרה זה נאמר דינו דְּרַב נְהִילָאִי בַּר אִידִי, דְּכך אָמַר רַב נְהִילָאִי בַּר אִידִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, נִכְסֵי יְתוֹמִים הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא מִיקְּנוּ אֶלָּא בְּכַסְפָּא – ואינם נקנים אלא בנתינת מעות, ולא במשיכה, וכמו שהקונה מהקדש אינו קונה עד שיתן מעות, כדי לייפות כחו של הקדש, כך יפה כחם של יתומים, שאף לאחר המשיכה, אם עדיין לא קיבלו את המעות, יכולים הם לחזור בהם.
ומבארת הגמרא את הדינים של מקח וממכר הנעשה עם יתומים: אִימְשׁוּךְ פֵּירֵי מִיַּתְמֵי – אם משכו הקונים את הפירות של היתומים כדי לקנותם, אִיַּיקוּר – אם התייקרו הפירות לאחר מכן, הַיְינוּ דינו דְּרַב נְהִילָאִי בַּר אִידִי, שנכסי יתומים הם כהקדש, ואינם נקנים ללא נתינת מעות. זוֹל – אך אם הוזלו הפירות, ועתה מעדיפים היתומים שיחול המקח במשיכה, ויצטרכו הקונים לשלם להם כשווי הפירות בשעת המשיכה, לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ, וכיון שאם היה המוכר הדיוט, לא היה הקונה יכול לחזור בו, אף עתה, שהמוכר הוא יתום [או הקדש], יכול הוא לחזור בו, אם הדבר לטובתו.
אִימְשִׁיכוּ לְהוּ פֵּירֵי לְיַתְמֵי – אם קנו היתומים פירות ועשו בהם משיכה, אך עדיין לא נתנו מעות, אִיַּיקוּר – אם התייקרו הפירות, וטוב ליתומים שיחול הקנין על ידי המשיכה כדי שישלמו את המחיר הזול, לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ, וכיון שאם היה הקונה הדיוט לא היה המוכר יכול לחזור בו לאחר המשיכה, אף עתה אינו יכול לחזור בו. זוֹל – ואם הוזלו הפירות, ועתה טוב ליתומים שלא יחול קניינם במשיכה, ויוכלו לשלם את המחיר הזול, [סָבוּר מִינֵּיהּ – היו בני הישיבה סבורים לומר, הַיְינוּ – גם באופן זה שייך דינו דְּרַב נְהִילָאִי בַּר אִידִי, שדין היתומים כדין ההקדש, ולא חל המקח במשיכה ויכולים הם לחזור בהם, אָמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, אין הדבר כן, דהָא רָעָה הִיא לְיַתְמֵי – שהרי אם נאמר דין זה, יהיה הדבר רע ליתומים, דְזִימְנִין דְּמִצְטָרְכֵי לְפֵירֵי – כיון שיהיו מקרים שיצטרכו היתומים לקנות פירות, וְלֵיכָּא מַאן דְּיָהִיב לְהוּ עַד דְּיָהֲבֵי זוּזֵי – ולא יהיה מי דיתן להם פירות עד שישלמו עליהם, כיון שכל מוכר יחשוש שמא לאחר שימשכו היתומים את הפירות יוזל מחירם של הפירות, ויחזרו בהם היתומים וישלמו את המחיר הזול, ולכן באופן זה אמרו חכמים שיהא דין היתומים שוה לדין כל אדם, וקונים הם את הפירות במשיכה.
