גמרא
שנינו במשנה שלגבי החזרת אונאה במטבע יש חילוק בין כרכים לבין כפרים, תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא בְּסֶלַע – במה שונה אונאת מטבע, דְּקָא מְפַלֵּיג (בֵּין כְּרָכִים לִכְפָרִים) – שחילקה המשנה בין אופן שהיתה האונאה בכרך, שיכול להחזיר את האונאה עד שיעור זמן שיראה את המטבע לשולחני, לבין אופן שהיתה האונאה בכפר, שיכול להחזירה עד ערב שבת, וּמַאי שְׁנָא בַּטַּלִּית דְּלֹא קָא מְפַלֵּיג – ובמה שונה האונאה שהיתה בחפץ, ששנינו במשנה לעיל ששיעור החזרתה הוא בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ומשמע שבכל מקום הדין כן, בין בכפרים ובין בכרכים, ומדוע שם אין חילוק בין המקומות.
מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵי, כִּי תְּנָן טַלִּית – מה ששנינו במשנה לעיל ששיעור החזרת האונאה בחפץ הוא בכדי שיראה לתגר או לקרובו, בַּכְּרַכִים תְּנָן – שנינו כן רק לגבי אופן שהיתה האונאה בכרך, אך אם היתה האונאה בכפר, דינה כמבואר במשנתנו לגבי אונאת מטבע, שיכול להחזיר את האונאה עד ערב שבת.
מביאה הגמרא תירוץ נוסף, רָבָא אָמַר, יש חילוק בין הדברים, כיון שטַלִּית, וכן שאר חפצים, לְכָל אִינִישׁ קִים לֵהּ בְּגַוֵּהּ – כל אדם בקי בשוויו של החפץ, ולכן אף בכפר יכול הקונה לברר האם היתה אונאה במקח שקנה או לא, ולכן אף שם שיעור החזרת האונאה הוא רק עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, אבל באונאת סֶלַע, כֵּיוָן דְּלֹא קִים לֵיהּ בָּהּ אֶלָּא שׁוּלְחָנִי – כיון שאין הכל בקיאים בהערכת שווי וטיב המטבע, אלא רק שולחני העוסק תמיד בפריטת מטבעות, לכן שיעור החזרת האונאה הוא עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי, הִילְכָּךְ – ולכן יש חילוק בין המקומות, בַּכְּרַכִים, דִּשְׁכִיחַ – שמצוי שם שׁוּלְחָנִי, שיעור הזמן הוא עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי, ואילו בַּכְּפָרִים, דְּלֹא שָׁכִיחַ שׁוּלְחָנִי – שאין מצוי שם שולחני, שיעור הזמן הוא עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, עַד דְּסָלְקִין לְשׁוּקָא – עד שמגיעים בני הכפר לשוק, ורואים אם מקבלים מהם את המטבע או לא.
שנינו במשנה, 'אִם הָיָה מַכִּירָהּ וְכוּ' אפילו לאחר שנים עשר חדש, מקבלה ממנו, ואין לו עליו אלא תרעומת', ולכאורה דברי המשנה צריכים ביאור, מדוע חייב לקבלה ממנו לאחר שנים עשר חודש, ואם מקבלה ממנו מדוע יש לו תרעומת עליו. ופָּרִישְׁנָא הָכֵי – ופירשה הגמרא את דברי המשנה כך, אִם הָיָה נותן המטבע מַכִּירָהּ, שהיא המטבע שנתן למקבל, אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מְקַבְּלָהּ מִמֶּנּוּ בְּמִדַּת חֲסִידוּת, אם רוצה הוא לנהוג לפנים משורת הדין, וְאִם לֹא קִבְּלָהּ מִמֶּנּוּ לאחר שעבר הזמן שהתבאר במשנה, בכרכים או בכפרים, אֵין לוֹ למקבל עָלָיו [-על הנותן] אֶלָּא תַּרְעֹמֶת, שנתן לו מטבע פחותה, אך אינו יכול לתובעו, וכפי שהתבאר, שכיון שכבר עבר שיעור הזמן שהיה יכול לברר בו את שווי המטבע, ולא עשה כן, הרי זו כמחילה, והמקח קיים.
שנינו במשנה, 'ונותנה למעשר שני ואינו חושש, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה'. אָמַר רַב פָּפָּא, שָׁמְעִינָהּ מִינַּהּ – יש לנו ללמוד מלשון זו שכתבה המשנה, דהַאי מִמַּאן דְּמוֹקִים אַזּוּזָא – שאדם העומד על כך שיקבל רק מטבעות יפות ושלימות, ואינו מתרצה בקבלת מטבע שנפחתה בשיעור מועט שאין בו אונאה, מִיקְּרֵי – הרי הוא מכונה 'נֶפֶשׁ רָעָה'. וְהַנֵּי מִילֵּי דְּנָפַק עַל יְדֵי הַדְּחָק – אמנם זהו רק באופן שיכול הוא להוציא מטבע זו ולהשתמש בה בדוחק, שיהיה מי שיקבלנה ממנו, אך אם זו מטבע שאין מי שיסכים לקבלה ממנו, אין הנמנע מלקבלה מכונה נפש רעה, שהרי אם יקבלנה הרי הוא כמי שהפסיד את מקחו לגמרי, מאחר ולא יוכל להשתמש במטבע שיקבל.
