משנה
אגב המבואר לעיל מהו שיעור אונאה, מביאה משנתנו דינים נוספים שיש בהם שיעור ממון מסוים:
הָאוֹנָאָה, אַרְבַּע כֶּסֶף לסלע, וזהו שיעור שתות, וכמו שהתבאר. התובע מחברו ממון והלה מודה במקצת, חייב הנתבע שבועה דאורייתא, וְהַטַעֲנָה – תביעת הממון של התובע צריכה להיות לפחות שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַהוֹדָאָה של הנתבע צריכה להיות לפחות בשָׁוֶה פְרוּטָה.
חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הֵן – חמשה דברים הם, ששיעורם לכל הפחות פרוטה, א. הַהוֹדָאָה במקצת שָׁוֶה פְרוּטָה, ב. וְהָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּשָׁוֶה פְרוּטָה, ג. וְהַנֶּהֱנֶה שָׁוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, מָעַל, ד. וְהַמּוֹצֵא שָׁוֶה פְרוּטָה חַיָּב לְהַכְרִיז, שנאמר 'אשר תאבד ממנו', למעט אבידה הפחותה משוה פרוטה. ה. וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה, וְנִשְׁבַּע לוֹ לשקר, יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִלּוּ לְארץ רחוקה כמָדָי, שנאמר בענין זה 'ונתן לאשר אשם לו'.
גמרא
שואלת הגמרא, וְלִיתְנֵי נַמִּי הָאוֹנָאָה בִּפְרוּטָה – מדוע לא שנתה המשנה גם שהאונאה בפרוטה. אָמַר רַב כַּהֲנָא, זֹאת אוֹמֶרֶת – יש ללמוד מכך, שאֵין אוֹנָאָה לִפְרוּטוֹת, ורק אם היה שיעור האונאה לכל הפחות כאיסר, חייב להחזיר. וְלֵוִי אָמַר, יֵשׁ אוֹנָאָה אפילו לִפְרוּטוֹת. וְלֵית הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ואין הלכה כמותו [ויש גורסים בדברי הרי"ף שהלכה כלוי, שיש אונאה אפילו לפרוטות].
משנה
משנתנו מבארת שיש דברים מסוימים שאין נוהגים בהם דיני אונאה, ואגב זאת מבארת המשנה שהתמעטו דברים אלו מדינים נוספים: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה, ואף אם מכרם ביותר משווים או בפחות משווים, המקח חל, הָעֲבָדִים – עבדים כנעניים, כיון שהוקשו לקרקעות, שהתמעטו מלשון הפסוק, וְהַשְּׁטָרוֹת, כיון שנאמר 'וכי תמכרו ממכר', למעט דבר שאין גופו נמכר, והיינו שטר חוב, שאינו אלא כראיה על החוב ואין גופן מכור, וְהַקַּרְקָעוֹת, שנאמר 'אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ', למעט קרקע שאינה ניתנת מיד ליד, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת, שנאמר 'אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו', והקדש אינו 'אחיו'.
מביאה המשנה דברים נוספים שהתמעטו מהם דברים אלו: אֵין בָּהֶן – לעבדים שטרות קרקעות והקדשות, לֹא תַשְׁלוּמֵי כֶפֶל אם גנבום, וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – אם גנב שור או שה של הקדש, וטבחו או מכרו. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע עליהם שלא פשע בהם, ונוֹשֵׂא [-ושומר] שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אם נגנבו או אבדו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לגבי הקדש יש חילוק בדבר, אם היו אלו קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וכגון שנדר להביא קרבן, והקדיש בהמה לצורך כך, ואם תאבד הבהמה יצטרך להביא בהמה אחרת, נמצא שיש לו עצמו הפסד מאבידתה, ועל כן נחשבת היא כממון הדיוט, ולכן יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, וכן שאר הדינים נוהגים בה. וְקדשים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וכגון שנדב בהמה לקרבן, שאם תאבד בהמה זו אינו חייב להביא אחרת תחתיה, אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית, אֵין לָהֶן אוֹנָאָה, ובספר תורה הטעם הוא כיון שהתורה יקרה היא מפנינים, וכל מחיר שישלם אינו יקר מידי, ובבהמה ומרגלית הטעם הוא כיון שלפעמים רוצה האדם שור דומה לשור שברשותו כדי שיחרשו יחד, או מרגלית דומה למרגלית שברשותו כדי לשבצן בתכשיט אחד, ומוכן לשלם תמורתן ממון רב יותר משווים בשוק. אָמְרוּ לוֹ חכמים, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ המנויים בתחילת המשנה.
