גמרא
שנינו במשנה שאין אונאה במכירת שטרות, עבדים וקרקעות. מבררת הגמרא, מְנָּא הַנֵּי מִילֵּי – מהיכן נלמדים דינים אלו, ומבארת, דְּתָנוּ רַבָּנָן – שכך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כה יד) 'וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו', וכיון שכתבה התורה לשון 'מיד עמיתך', אֵין לִי ללמוד מפסוק זה איסור אונאה אֶלָּא בדָּבָר הַנִּקְנֶה ונמסר מִיָּד לְיָד, יָצְאוּ מכלל זה קַרְקָעוֹת, שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין – שאי אפשר לטלטלם ולמוסרם מיד ליד, וכן יָצְאוּ מכלל זה עֲבָדִים כנעניים, שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, וכן יָצְאוּ שְׁטָרוֹת מכלל דיני אונאה, כיון דְּאָמַר קְרָא בפסוק זה לשון 'מִמְכָּר', ללמד שנאמרו דיני אונאה רק במִי שֶׁגּוּפוֹ מָכוּר וְגוּפוֹ קָנוּי לוֹ, יָצְאוּ אֵלּוּ – התמעטו מכך שטרות, שֶׁאֵין גּוּפָן מָכוּר וְאֵין גּוּפָן קָנוּי, שהרי אין עיקר המכירה והתשלום על גוף השטר, שאינו אלא נייר בעלמא, אֶלָּא קונים ומוכרים אותם לָרְאָיָה שֶׁבָּהֶן, שעל ידי ראיה זו ניתן לגבות ממון, וכיון שאין המכירה מתייחסת לגוף השטר, אין בו דיני אונאה.
בָּעֵי [-הסתפק] רַבִּי זֵירָא, שְׂכִירוּת, יֵשׁ לָהּ אוֹנָאָה, אוֹ אֵין לָהּ אוֹנָאָה, כלומר, המשכיר לחבירו חפץ במחיר הגבוה יותר מדמי השכירות הקבועים בשוק, האם יש בזה דיני אונאה או לא, וצדדי הספק הם, האם כיון שלשון 'מִמְכָּר' אָמַר רַחְמָנָא [-אמרה התורה], יש ללמוד מכך ששְׂכִירוּת לֹא – אינה בכלל דיני אונאה, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, לֹא שְׁנָא – אין חילוק בדבר, ואף בשכירות שייכים דיני אונאה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לרבי זירא, מִי כְּתִיב – וכי נאמר בפסוק לשון 'וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לְעוֹלָם', שאז אכן היתה משמעות הפסוק שרק במכירה הקיימת לעולם שייכים דיני אונאה, ולא בשכירות, אך אין הדבר כן, אלא 'מִמְכָּר' סְתָמָא כְּתִיב – נכתבה בתורה סתם לשון 'ממכר', וַאֲפִלּוּ לְיוֹמֵיהּ – ואפילו ליום אחד, וְהַאי נַמֵּי – ואף שכירות, לְיוֹמֵיהּ – לגבי אותו יום שהושכר החפץ, מְכִירָה הַוְיָא – הרי זה כמכירה, וכשם שבמכירה לעולם יש אונאה, כך במכירה לזמן, והיינו בשכירות, יש אונאה [אמנם זהו רק בשכירות מטלטלין, אך בקרקע אין אונאה כלל, לא במכירה ולא בשכירות].
אָמַר רָבָא, אָמַר חַסָּא, בָּעֵי [-הסתפק] רַבִּי יִרְמְיָה, אותם דברים שהוזכרו במשנה, שהם קרקעות עבדים ושטרות, האם רק אוֹנָאָה אֵין לָהֶן, והיינו אם היתה האונאה בשיעור שישית, אך בִּטּוּל מִקָּח, באופן שהיתה האונאה בשיעור גדול משישית, האם יֵשׁ לָהֶן, אוֹ אֵין לָהֶן. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר חַסָּא, פָּרִישׁ [-פירש דין זה] רַבִּי אַמִּי, רק אוֹנָאָה אֵין לָהֶן, אבל בִּטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶן, ואם מכרם האדם במחיר הגבוה משווייה האמיתי ביותר משישית, יכול הקונה לבטל את המקח. רַבִּי יוֹנָה אָמַר, דין זה נאמר רק אַהֶקְדֵּשׁוֹת, שאף שאין אונאה בהקדש, אך יש בו ביטול מקח. וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, דין זה נאמר אַקַּרְקָעוֹת, שיש בהם ביטול מקח. וְתַרְוַיְיהוּ – ושניהם, רבי יונה ורבי ירמיה, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי – אמרו את דבריהם בשם רבי יוחנן, שאוֹנָאָה אֵין לָהֶן בִּטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶן. מַאן דְּאָמַר – רבי יונה, שאמר כן אַהֶקְדֵּשׁוֹת, כָּל שֶׁכֵּן שיסבור שיש לומר כן אַקַּרְקָעוֹת, שיש להם ביטול מקח. וּמַאן דְּאָמַר – אבל רבי ירמיה שאמר כן אַקַּרְקָעוֹת, כוונתו שרק בקרקעות יש ביטול מקח, אֲבָל אַהֶקְדֵּשׁוֹת, לֹא – אין אפילו ביטול מקח, כשהיה ההפרש ביותר משישית, והטעם לכך שבהקדשות יותר מסתבר לומר שלא יהיה אפילו ביטול מקח הוא כִּדבריו דִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה, שֶׁחִלְּלוֹ אפילו עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה בלבד, הרי הוא מְחוּלָּל, הרי שאף כשההפרש במחיר הוא הרבה יותר משתות, אין המקח בטל.
