כפי שהתבאר, נחלקו אמוראים האם מה ששנינו שאין אונאה לקרקעות היינו רק באונאה של שתות, או אפילו ביותר משתות, אין בהם ביטול מקח. הרי"ף מברר את ההלכה בנידון זה: הָא מִילְּתָא – נידון זה, של ביטול מקח בקרקעות, חָזֵינָא בָּהּ פְּלוּגְתָּא בֵּינֵי רַבְּוָאתָא – ראינו שנחלקו בזה רבותינו, אִיכָּא מַאן דִּסְבִירָא לֵיהּ כִּי הַאי מֵימְרָא – יש מי שסובר שההלכה כדבריהם דְּרַבִּי אַמִּי וְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּרק אוֹנָאָה אֵין לָהֶן, אבל בִּטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶן. וְאִיכָּא מַאן דִּסְבִירָא לֵיהּ – ויש מי שסובר שאמנם הלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר – אך הוא מבאר, דְּ'בִיטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶן' דְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן – מה שאמר רבי יוחנן שיש בקרקעות ביטול מקח, לָאו יָתֵר מִשְּׁתוּת הוּא – אין הכוונה לאופן שהיתה האונאה ביותר משישית, שאז סובר הוא שאין המקח בטל, אֶלָּא האופן שהמקח בטל הוא עַל חַד תְּרֵין – רק אם היתה האונאה בשיעור כפול מהמחיר האמיתי, וכגון שמכר לו קרקע השוה מאה, במאתים, שאז המקח בטל. וְגָמַר לְהַאי מֵימְרָא – והסובר כן למד את דבריו מִגְּמָרָא דִבְנֵי מַעֲרָבָא – מתלמוד ירושלמי (כתובות פי"א ה"ד), דְּאָמְרֵי הָתָם – שכך אמרו שם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אִם הָיָה דָּבָר מֻפְלָג – אם היה ההפרש בין המחיר האמיתי למחיר ששילם הקונה גדול מאד, יֵשׁ בּוֹ אוֹנָאָה, ותמהה על כך הגמרא שם, מַתְנִיתִין פְּלִיגָא – הרי משנתנו חולקת עַל רַבִּי יוֹחָנָן, שכך שנינו בה, אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן אוֹנָאָה, הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, ומשמע אפילו אם היה ההפרש גדול מאד, אין בהם אונאה. ותירצה שם הגמרא, פָּתַר לָהּ – רבי יוחנן יבאר את המשנה בְּדָבָר [-בהפרש] שֶׁאֵינוֹ מֻפְלָג. וְקָא פָּרִישׁ לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מֻפְלָג – ופירשו שם מהו הפרש שאינו מופלג, ואין בו אונאה, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הִגִּיעָה הָאוֹנָאָה לְמֶחֱצָה בְּמֶחֱצָה, אבל אם היתה האונאה ביותר ממחצית שווי המקח, יש אונאה, ומחמת כן יש מי שפסק כדברי רבי יוחנן שבירושלמי, שאם היתה האונאה בקרקע בשיעור הפחות ממחצה, אין בו דין אונאה, ואם היתה האונאה ביותר ממחצה, יש אונאה אפילו בקרקעות, והמקח בטל. וְאִיכָּא מַאן דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ מִילְּתָא – ויש מרבותינו מי שהסתפק בנידון זה, וְלֹא קָא פָּסַק בָּהּ מִידִי – ולא פסק בזה דבר.
וַאֲנָן עַיְינִינָן בְּמִילְתָּא שַׁפִּיר – ואנו עייננו בדבר היטב, וְאִיסְּתַּבַּר לָן – ומסתבר לנו לומר, דְּהַאי מֵימְרָא [-שמימרא זו] דְּרַבִּי אַמִּי וּדְרַבִּי יוֹחָנָן, שבקרקע יש ביטול מקח [ועל זה נחלקו רבותינו האם הכוונה לכל יותר משתות, או רק לאונאה של מחצה], לֵיתֵיהּ – אין הלכה כדבריהם כלל, והטעם לכך, מִשּׁוּם דְּחָזֵינַן לְרַב נַחְמָן – כיון שראינו את דבריו של רב נחמן, דְּהוּא בַּתְרָא – שהוא אמורא מאוחר יותר [והלכה כדברי האמוראים המאוחרים יותר], דִסְבִירָא לֵיהּ – שהוא סובר שאֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת כְּלָל, וַאֲפִלּוּ אם מכר האדם שָׁוֶה מֵאָה בְּמָאתַיִם. ומבאר הרי"ף היכן מצאנו שכך היא דעת רב נחמן, דְּאַמְרִינָן בְּעִנְיַן דְּבַר מֶצְרָא – שכך אמרו בגמרא (קח.) לגבי דין 'בר מצרא', והיינו אדם שיש לו שדה הקרובה לשדה של חבירו, שהוא קודם לקנותה לשאר בני אדם, ואם מכרה בעל השדה לאדם אחר, יכול בן המיצר לתת את סכום המקח לקונה וליטול ממנו את הקרקע, ואם זַבִּין בְּמָאתָן – מכר הלה את שדהו לאדם אחר במאתים, וְשָׁוֶה מֵאָה – ובאמת אותה קרקע שוה רק מאה, והקונה תובע מבן המצר שישלם לו מאתים, כפי ששילם בעצמו, כיון שנחשב הוא כשליחו לקנות את הקרקע עבורו [מאחר ויוכל להוציא את הקרקע מיד הקונה, נחשב הקונה כמי שקנה את הקרקע מתחילה בשליחותו של בן המצר], סָבוּר מִינַּהּ – סברו בני הישיבה לומר, מָצִי אָמַר לֵיהּ לְתַקּוּנֵי שַׁדַּרְתִּיךְ וְלֹא לְעַוּוּתֵי – יכול בן המצר לומר לקונה, אמנם התרציתי שתהיה כשלוחי לקניית השדה, אך זהו רק באופן מתוקן, ולא באופן מעוות, וקניית קרקע השוה מאה תמורת מאתים היא קניה שאינה ראויה, ולכן לא אשלם לך אלא מאה. אָמַר לֵיהּ מַר יָנוּקָא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אַשִּׁי, הָכִי אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – כך אמרו בני ישיבת נהרדעא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת, ומבואר מדברי רב נחמן שאפילו שהיה המקח במחיר כפול משוויו האמיתי, שמכר לו שוה מאה במאתים, אין אונאה לקרקעות.
