ו אֶֽהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָֽׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃ ז יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃
֍ ֍ ֍
(ו) אף בשעה שיגלו ישראל לבין העמים, אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה – יהיו הם כאותה שושנה הנישאת ברוח ממקום למקום, ופורחת על ידי הטל המשקה אותה, כך ישראל גולים ומטולטלים ממקום למקום, וה' הוא כמו הטל המחיה אותם בגלותם בכל מקום שהם נמצאים בו, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן – ואף על פי שבהיותם בארץ ישראל היכו שורשים חזקים בארצם, כשרשי הארזים שבלבנון, וכעת נעקרו השורשים הללו ואין להם מקום קבוע. (ז) מכל מקום יש להם תקווה, כי יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו – הענפים הרכים והקטנים הצומחים מהשורשים שבארץ הם יהיו לעצים צעירים ורעננים נושאי פירות, וכך הבנים שיהיו לישראל באחרית הימים הם יפרחו ויגדלו, וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, שכשם שהזית נותן שמן למאור כך יאירו הם באור ה', ויתמידו בהצלחתם תמיד, כמו הזית שעליו רעננים בכל ימות השנה, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן – וגם בהיותם בגלותם, רחוקים מארץ ישראל, עדיין יהיה להם את ריח הלבנון, שהוא כינוי לבית המקדש, כלומר, תתייחס אליהם הקדושה והטהרה של בית המקדש הנמצא בארץ ישראל.
