טז וְ֭יִגְאֶה כַּשַּׁ֣חַל תְּצוּדֵ֑נִי וְ֝תָשֹׁ֗ב תִּתְפַּלָּא־בִֽי׃ יז תְּחַדֵּ֬שׁ עֵדֶ֨יךָ ׀ נֶגְדִּ֗י וְתֶ֣רֶב כַּֽ֭עַשְׂךָ עִמָּדִ֑י חֲלִיפ֖וֹת וְצָבָ֣א עִמִּֽי׃
֍ ֍ ֍
(טז) וְיִגְאֶה – ויגדל הקלון והעוני עוד יותר, בכך שכַּשַּׁחַל תְּצוּדֵנִי – הריני כמו אריה הניצוד ביד הצייד, שאינו יכול לעשות שום מעשה יותר ממה שמתיר לו הצייד המחזיק בו, ואינו יכול ללכת אלא עד המרחק שהוא נותן לו ללכת, וכך אני אינני יכול לעשות אלא דברים שהתרת לי לעשות מכח ידיעתך, ואיני יכול לבחור באמת מה לעשות, וְתָשֹׁב תִּתְפַּלָּא בִי – והרי אתה שב ומתפלא על מעשי כאילו אני יכול לבחור מה לעשות, והרי זה כמו הצייד שיתפלא על מעשיו של האריה שברשותו, בזמן שכל מעשי האריה תלויים בצייד.
(יז) תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי – תביא 'עדים' והוכחות לכך שמגיע לי עונש על חטאי, וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי – ועל ידי כך תרבה את כעסך כנגדי, וההוכחה תהיה מכך שחֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי – אני נתון לשלטון הזמן, וכיון שמעשיי משתנים מזמן לזמן נראה הדבר כאילו הבחירה בידי. אבל כיון שידיעתך הקדומה היא המכריחה אותי לעשות הכל, הרי אין מעשי משתנים כלל מחמת הזמן, שהרי כפי שה' אינו משתנה כך ידיעתו אינה משתנית, ואם כן בהכרח יודע הוא הכל עוד קודם שאירעו הדברים, ואין מעשי נתונים לבחירתי, אלא מוכרחים הם מחמת ידיעת ה'.
