כפי שהתבאר לעיל, לוה שנתן למלוה ריבית האסורה מהתורה, בית דין מוציאים את המעות מהמלוה, ואילו בריבית דרבנן אין בית דין מוציאים את הממון מיד הלוה. אָמַר אַבַּיֵי, הַאי מַאן דְמַסִּיק (ארבעה) זוּזָא דְּרִבִּיתָא בְּחַבְרֵיהּ – מלוה הנושה בלוה זוז אחד שהתחייב לו הלוה כתשלום ריבית האסורה מהתורה על הלואה, וְקָא אַזְלֵי חִיטֵּי אַרְבָּעָה גְּרִיוֵי בְּשׁוּקָא – ונמכרים בשוק ארבע מידות של חטים בזוז אחד, וְיָהִיב לֵיהּ אִיהוּ חֲמִשָּׁה – ונתן הלוה למלוה חמש מידות של חטים, כִּי מַפְקִינָן מִינֵּיהּ – כאשר מוציאים מידו את הריבית, אַרְבָּעָה מַפְּקִינָן מִינֵּיהּ – רק ארבע מידות של חיטים מוציאים מידו, שהרי הם ניתנו לו כנגד הזוז של הריבית, וְאִידָךְ – ואילו המידה החמישית של החיטים, אוֹזוֹלֵי אוֹזִיל גַּבֵּיהּ – הרי זה כיון שהוזיל לו את המחיר, והרי זה כאילו נתן לו מתנה מלבד הריבית שהתחייב לו, וכיון שאותה מידה אינה חלק מהריבית האסורה מהתורה, אין מוציאים אותה בדיינים. רָבָא אָמַר, חֲמִשָּׁה מַפְקִינָן מִינֵּיהּ – מוציאים ממנו את כל חמש המידות של החיטים, דִּבְתוֹרַת רִבִּיתָא אֲתַאי לִידֵיהּ – כיון שבא הכל יחד לידו בתורת ריבית, וכיון שהיתה זו ריבית קצוצה האסורה מהתורה, יוצא הכל בדיינים. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרָבָא, שהכל יוצא בדיינים.
וְכֵן מַאן דְמַסִּיק בְּחַבְרֵיהּ [אַרְבַּע] זוּזֵי דְּרִבִּיתָא – וכן הדין לגבי מלוה שהיה נושה בלוה ארבעה זוזים של ריבית דאורייתא, היוצאת בדיינים, וְיָהַב לֵיהּ גְּלִימָא בְּגַוַּיְיהוּ – ונתן לו תמורתם גלימה השווה ארבעה זוזים, כִּי מַפְקִינָן מִינֵּיהּ – כאשר באים להוציא ממנו את הריבית, גְּלִימָא מַפְקִינָן מִינֵּיהּ – מוציאים ממנו את הגלימה בעצמה, ואין המלוה יכול לתת ארבעה זוזים ולהשאיר את הגלימה ברשותו. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כִּי הֵיכֵי דְּלֹא לֵימְרוּ – כדי שלא יאמרו בני האדם, גְּלִימָא דְמִיכְסֵי וְקָאֵי – גלימה זו שאותו אדם לובש ומתהלך בה, גְּלִימָא דְּרִבִּיתָא הוּא – הרי זו גלימה שקיבל בתורת ריבית.
אָמַר רָבָא, הָאַי מַאן דְמַסִּיק תְּרֵיסָר זוּזֵי דְּרִבִּיתָא בְּחַבְרֵיהּ – מלוה הנושה בלוה שנים עשר זוז של ריבית, וְאוֹגַר לֵיהּ חָצֵר דְּמִיתַּגְרָא בַּעֲשָׂרָה בִּתְרֵיסָר – והשכיר הלוה למלוה חצר שבדרך כלל משכירים אותה בעשרה זוזים, בשנים עשר זוזים, כִּי מַפְקִינָן מִינֵּיהּ – כאשר באים להוציא את הממון מיד המלוה, כדין ריבית דאורייתא היוצאת בדיינים, תְּרֵיסָר מַפְקִינָן מִינֵּיהּ – מוציאים ממנו שנים עשר זוז, שזהו סכום הריבית שהיה חייב לו.
אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא, מדוע מוציאים ממנו שנים עשר זוז, וְלֵימָא לֵיהּ – והרי יכול המלוה לטעון ללוה, כִּי אֲגִירְנָא הָכִי – הטעם שהסכמתי לשכור את החצר במחיר יקר כל כך, דַּהֲוָה קָא מִשְׁתַּרְשִׁי לִי – כיון שבאו לי המעות בקלות, ללא טירחה, שהרי לא הוצרכתי להוציאם משלי, אלא קיבלתים כריבית, הַשְׁתָּא דְּלֹא קָא מִשְׁתַּרְשִׁי לִי – אך עתה שאני צריך לשלם לך ממון ממש, ואין הדבר בא לידי בקלות, איני רוצה לשכור במחיר יקר, אלא כִּדְאָגְרֵי כּוּלֵּי עָלְמָא הוּא דְּאָגַרְנָא – רצוני לשכור במחיר ששוכרים כל בני האדם, והיינו בעשרה זוזים, ומדוע מוציאים מידו שנים עשר זוז.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבינא, לֹא – אינו יכול לטעון לו כן, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ – יכול הלוה לומר למלוה, סָבְרַתְּ וְקַבִּילַת – שקלת בדעתך וקיבלת על עצמך שמחיר השכירות יהיה שנים עשר זוז, שזהו סכום הריבית, וכיון שעתה באים להוציא מידך את הריבית, עליך לשלם את כל שנים עשר הדינרים, דמי השכירות שקיבלת עליך.
