יח וְ֭אוּלָם הַר־נוֹפֵ֣ל יִבּ֑וֹל וְ֝צ֗וּר יֶעְתַּ֥ק מִמְּקֹמֽוֹ׃ יט אֲבָנִ֤ים ׀ שָׁ֥חֲקוּ מַ֗יִם תִּשְׁטֹֽף־סְפִיחֶ֥יהָ עֲפַר־אָ֑רֶץ וְתִקְוַ֖ת אֱנ֣וֹשׁ הֶֽאֱבַֽדְתָּ׃ כ תִּתְקְפֵ֣הוּ לָ֭נֶצַח וַֽיַּהֲלֹ֑ךְ מְשַׁנֶּ֥ה פָ֝נָ֗יו וַֽתְּשַׁלְּחֵֽהוּ׃ כא יִכְבְּד֣וּ בָ֭נָיו וְלֹ֣א יֵדָ֑ע וְ֝יִצְעֲר֗וּ וְֽלֹא־יָבִ֥ין לָֽמוֹ׃ כב אַךְ־בְּ֭שָׂרוֹ עָלָ֣יו יִכְאָ֑ב וְ֝נַפְשׁ֗וֹ עָלָ֥יו תֶּֽאֱבָֽל׃
֍ ֍ ֍
(יח) וְאוּלָם בכל הדברים המצויים בטבע אין דבר האובד לגמרי, כי גם הַר נוֹפֵל לא ייפסד לגמרי, אלא יִבּוֹל ממקומו אל העמק, ויתהווה מן העפר הר אחר, וְצוּר הנופל גם הוא רק יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ אל מקום אחר.
(יט) ואפילו אֲבָנִים, אשר שָׁחֲקוּ אותם המַיִם לאבק, והשתנתה צורתם, לא אבדה מהותם, תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ – הארץ, ש'ספיחיה' הם האבנים הנעשות מהחומרים המצויים בארץ, תשטפם בחזרה לעפר, ובכך שבו אל עניינם הקודם, ולא אבדו מהמציאות. אך לעומת כל זאת, וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ – האדם המת בטלה מציאותו לגמרי, ואין לו תקווה.
(כ) כי התקוה שיש לו בחייו היא אשר תִּתְקְפֵהוּ – תחזקהו בצעירותו לחשוב כי יחיה לָנֶצַח, וַיַּהֲלֹךְ – ויקווה לחיי אושר והצלחה תמידיים, אך בעת אשר מְשַׁנֶּה פָנָיו – כאשר ישתנו פניו מחמת זקנה, וַתְּשַׁלְּחֵהוּ תקוותו ותתרחק ממנו, כי יכיר שלא יחיה לנצח.
(כא) וגם על הצלחת בניו לא יחשוב עוד, כי גם אם יִכְבְּדוּ [-יתרבו] בָנָיו, וְלֹא יֵדָע זאת לאחר מותו, וְיִצְעֲרוּ [-יהיו מועטים], וְלֹא יָבִין לָמוֹ, כי המתים אינם יודעים מאומה.
(כב) אַךְ בְּשָׂרוֹ של עצמו עָלָיו יִכְאָב, ולא על בניו, וְנַפְשׁוֹ עָלָיו [-על עצמו] תֶּאֱבָל לאחר מותו, ולא על אחרים, שאינו יודע עליהם דבר.
