יא הַמְעַ֣ט מִ֭מְּךָ תַּנְחוּמ֣וֹת אֵ֑ל וְ֝דָבָ֗ר לָאַ֥ט עִמָּֽךְ׃ יב מַה־יִּקָּֽחֲךָ֥ לִבֶּ֑ךָ וּֽמַה־יִּרְזְמ֥וּן עֵינֶֽיךָ׃ יג כִּֽי־תָשִׁ֣יב אֶל־אֵ֣ל רוּחֶ֑ךָ וְהֹצֵ֖אתָ מִפִּ֣יךָ מִלִּֽין׃
֍ ֍ ֍
(יא) עתה פונה אליפז התימני להוכיח את איוב על כפירתו בעולם הבא, ובגמול שיהיה שם לצדיקים, ועל כך אומר, הַמְעַט מִמְּךָ – האם מועט דבר זה בעיניך, תַּנְחוּמוֹת אֵל – התנחומים שינחם אותך ה', וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ – והתנחומים הללו יהיו בדבר שכיסה ממך ה', והיינו בנשמה המוסתרת בעולם הזה בעטיפת הגוף והחומר, והיא שתקבל את הגמול האמיתי ואת חיי הנצח, ותקבל את שכרה על המעשים הטובים, ובכך תתנחם על הצער המועט שהיה לה בעולם הזה.
(יב) ומוסיף אליפז ואומר לאיוב, יודע אני שאתה חושב על דברי מחשבות מינות וכפירה, ועל כך שואל אותו, מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ לכפור בדבר זה, וּמַה יִּרְזְמוּן [-ירמזו] עֵינֶיךָ, שלא להאמין בדברי.
(יג) וכיון שתנחומי ה' יהיו בכך כִּי תָשִׁיב אֶל אֵל רוּחֶךָ – שהרוח תשוב אל ה' אשר נתנה, ושם תקבל את שכרה, ואם כן מדוע תכפור עתה בדברים אלו, וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין של כפירה וספקות בהשארת הנפש לעולם הבא.
