תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, הַשָּׁם בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ, עַד מָתַי חַיָּב לִיטָּפֵל בִּוְלָדוֹת שילדה הבהמה, בִּבהמה דַקָּה, שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבְגַסָּה, חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּדַקָּה שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁטִּפּוּלָהּ מְרֻבֶּה. מבררת הגמרא, מַאי [-במה] טִפּוּלָהּ מְרֻבֶּה, ומבארת, תַּנָּא, מִפְּנֵי שֶׁשִּׁנֶּיהָ דַּקּוֹת, ואינה יכולה לאכול, וצריכה לאמה, ולאדם היודע לטפל בה. מִכָּאן וְאֵילָךְ, נוֹטֵל מהולדות את המֶחֱצָה שֶׁלּוֹ, שהרי הם שותפים ברווחים, וַחֲצִי מֶחֱצָה בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ – ובשכר טיפולו בולדות נוטל מחצית מהחלק של חבירו, והיינו רבע נוסף מהולדות, והיינו כיון שהולדות נחשבים כמו עיסקא חדשה, שאף בה הוא חולק עם בעל הבית.
רַב מְנַשְׁיָא בַּר גִּידְּל, היה עוסק בגידול בהמות של אחרים כדי לחלוק ברווחים, וכאשר נולדו ולדות, שָׁקַל [-נטל את ה]מֶחֱצָה שֶׁלּוֹ, כיון שהולדות הם הרווח של הבהמה, ומגיע לו מחצית מהרווחים, וַחֲצִי מֶחֱצָה נוסף בְּחלקו שֶׁל חֲבֵרוֹ, וכטעם שהתבאר, שכיון שהוא מטפל בחלק הולדות השייך לחבירו, הרי זה כאילו הוא נוטל עיסקא חדשה, שאף בה הוא נוטל מחצה. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי – בא רב מנשיא בר גידל לפני אביי, לשאול אותו אם נהג כדין. אָמַר לֵיהּ אביי, מַאן פָּלַג לָךְ – מי חלק לך את הולדות, וכיון שעשית את החלוקה על דעת עצמך, ויתכן שהערכת את החלקים שלא כפי ערכם האמיתי, הרי החלוקה בטילה. וְעוֹד, הרי מקומך, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל הוּא, שמנהג המקום הוא שהמטפל בבהמה מטפל גם בולדותיה, וּתְנָן – והרי שנינו, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל, יְגַדְּלוּ, ולא מגיע לו על כך חלק נוסף בולדות.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַנְהוּ תְּרֵי כּוּתָאֵי – מעשה בשני כותים, דְּעָבוּד עִיסְקָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – שעשו עיסקא יחד, בשותפות, אָזַל חַד מִינַּיְיהוּ – הלך אחד מהם, פָּלַג זוּזֵי בְּלֹא דַּעְתָּא דְחַבְרֵיהּ – וחלק את המעות של השותפות שלא מדעת חבירו, ונטל לעצמו מחצית מהמעות. אֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא -באו אותם שני כותים לדין לפני רב פפא, אָמַר לֵיהּ רב פפא לאותו שותף שרצה שתתבטל החלוקה שעשה חבירו, מַאי נַפְקָא לָךְ מִינֵּיהּ – מה איכפת לך בכך שחבירך חלק לבדו את מעות השותפות, והרי הָכִי [-כך] אָמַר רַב נַחְמָן, זוּזֵי – מעות של שותפות, כְּמַאן דְּפָלֵיג דָּאמוּ – הרי הם דומים כאילו הם חלוקים ועומדים בין השותפים, כיון שאין שייכת בהם שומא או טעות, שהרי כל המטבעות שווים באותו ערך, ואין זה דומה למטלטלין הצריכים שומא ואומדן דעת.
ממשיכה הגמרא את המעשה, לְשָׁנָה – בשנה שלאחריה, זַבְּנוּ חַמְרָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – קנו אותם כותים יין בשותפות, קָם אִידָךְ – הלך השני, שבשנה הקודמת התרעם על החלוקה שעשה חבירו שלא מדעתו, פָּלַג לֵיהּ לְחַמְרָא בְּלֹא דַּעְתָּא דְחַבְרֵיהּ – וחילק את היין שלא מדעת חבירו, ונטל לעצמו מחצית מהיין. אֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא – ושוב באו אותם שני כותים לדין לפני רב נחמן. אָמַר לֵיהּ רב פפא, מַאן פָּלַג לָךְ – וכי מי חילק לך את היין, כלומר, כיון שלא חלקת את היין מדעת חברך, אלא מדעת עצמך, אין זו חלוקה המועילה. אָמַר לֵיהּ אותו כותי, קָא חָזֵינָא דְּבָתַר דִּידִי קָא אָזֵיל וְאָתֵי מַר – רואה אני שתמיד אתה פוסק את הדין לרעתי, שהרי בשנה הראשונה, כשחבירי חלק את המעות שלא מדעתי, אמרת שחלוקתו מועילה, ואילו השנה, כשאני חילקתי את המעות שלא מידיעת חברי, אתה אומר שהחלוקה בטילה. אָמַר רַב פָּפָּא, הָא וַדַּאי צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵיהּ – דבר זה ודאי צריך להודיע ולהסביר לאותו כותי בטעם הדין, שלא יבוא לחשוד בו שהוא מטה את הדין נגדו, אָמַר לֵיהּ רב פפא, זוּזֵי – מטבעות, מִי הֲווּ טָאבֵי וַהֲווּ חֲסִירֵי – וכי יש מטבעות טובים ומטבעות גרועים, אָמַר לֵיהּ – השיב לו אותו כותי, לֹא – אין חילוק בין המטבעות, אלא כולם שווים. המשיך רב פפא ואָמַר לֵיהּ, הרי לעומת המטבעת, שכולם שוים, ומחמת כן חלוקת חבירך הועילה, הרי לגבי חַמְרָא – יין, אין הדבר כן, אלא כּוּלֵּי עָלְמָא יָדְעֵי – הכל יודעים שיש חילוק בין היינות, דְּאִיכָּא בָּסִים – יש יין שהוא משובח וטוב, וְאִיכָּא דְּלֹא בָּסִיס – ויש יין שאינו טוב כל כך, ומחמת כן אינך יכול לחלוק ביין לבדך, שמא תיטול לעצמך את החלק הטוב יותר.
