תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, וּזְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה – ולאחר זמן חישב לו את הקרן והריבית יחד כאילו זו הלואה אחת, שכולה נחשבת כ'קרן', וכתב לו שטר אחד על הכל, וְנִתְגַּיֵּיר הגוי המלוה, ומעתה אסור לו לגבות ריבית מישראל, אִם עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]נִתְגַּיֵּיר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה, גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְגוֹבֶה אֶת הָרִבִּית, כיון שהזקיפה כהלואה מחשיבה גם את הריבית כאילו היא חלק מהקרן. וְאִם מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר [-לאחר שהתגייר] זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה, גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית, ככל ישראל שאינו רשאי לגבות ריבית מחבירו.
וְכֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וּזְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה, וְנִתְגַּיֵּיר הלוה, אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה, גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְגוֹבֶה אֶת הָרִבִּית, כיון שבעודו גוי החשיבו ביניהם את הריבית כחלק מהקרן, וְאִם מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה, גּוֹבֶה רק אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, [עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית], וזקף את הריבית כחלק מהקרן של ההלוואה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם עשה כן קודם שהתגייר ובין אם עשה כן לאחר שהתגייר, גּוֹבֶה ממנו המלוה אֶת הַקֶּרֶן, וְגוֹבֶה ממנו גם אֶת הָרִבִּית. אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רָבָא, מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו דְרַבִּי יוֹסֵי, והרי לכאורה אם בשעה שהתגייר עדיין לא היו מעות הריבית זקופים כמלוה, הרי זו ריבית שאין למלוה רשות לגבותה ממנו, מאחר והתגייר, אלא כדי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הבריות, בִּשְׁבִיל מָעוֹתָיו נִתְגַּיֵּיר לוה זֶה, כדי שלא יצטרך לשלם את דמי הריבית.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ רִבִּית, קוֹנְסִין אוֹתוֹ [-את המלוה], וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מהלוה חוב זה כלל, לֹא אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא אֶת הָרִבִּית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן, שהרי אין בה כל איסור, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית, שרק היא אסורה.
מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפַלְגֵי – במה נחלקו חכמים ורבי מאיר, ומבארת, רַבִּי מֵאִיר סָבַר, קַנְסִינָן הֶתֵּירָא אַטּוּ אִיסּוּרָא – קנסו חכמים גם דבר של היתר, כמו הקרן של ההלואה, מחמת האיסור הכתוב באותו שטר, והיינו הריבית. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, לֹא קַנְסִינָן הֶתֵּירָא אַטּוּ אִיסּוּרָא – אין אנו קונסים דבר של היתר אגב דבר של איסור, הגם ששניהם באותו שטר, ולכן לא קנסוהו חכמים שיפסיד את הריבית. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן כְּרַבָּנָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כדברי חכמים.
תְּנָן הָתָם – שנינו במשנה שם (שביעית פ"י מ"ה), שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִין – שטרי חוב שנכתב בהם תאריך מוקדם מזמן ההלואה האמיתי, וכגון שלוה בניסן, ונכתב בו תאריך של תשרי שלפניו, פְּסוּלִין, כיון שאנו חוששים שמא הלוה מכר קרקעות בין תשרי לניסן, וכשיוציא המלוה את שטר החוב ולא יהיה ללוה מעות לשלם, יבוא לגבותם מאותם לקוחות שקנו את קרקעותיו של הלוה, בטענה שקרקעות אלו משועבדות לו, שהרי נכתב בשטר שההלואה היתה בתשרי, ומאותו זמן היו הקרקעות משועבדות למלוה, ואילו לפי האמת אין הדבר כן, שהרי ההלואה היתה רק בחודש ניסן, ונמצא שקנו הלקוחות קרקעות שאינן משועבדות למלוה, ואם יגבה מהם המלוה, יהיה זה שלא כדין. וְהַמְּאֻחָרִין – שטרי חוב שהתאריך הנכתב בהם מאוחר מזמן ההלואה האמיתי, כְּשֵׁרִין, שהרי אין בכך כל חשש רמאות, והמלוה הוא שמפסיד לעצמו בכתיבת שטר כזה, שלא יוכל לגבות מלקוחות שקנו קרקעות מהלוה אלא מהזמן הכתוב בשטר. ומבררת הגמרא, שטרות מֻקְדָּמִין, אַמַּאי פְּסוּלִין – מדוע הם פסולים, ומשמע שהם פסולים לגמרי, נְהִי דְּלֹא גָּבִי מִזְּמַן רִאשׁוֹן – אמנם מובן הדבר שאין גובים בהם מהזמן הכתוב בהם, כיון שנכתב אותו זמן שלא כדין, נִגְבֵּי מִזְּמַן שֵׁנִי – מכל מקום מן הראוי שיגבה בהם המלוה מהזמן האמיתי של ההלואה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא – משנה זו סוברת כדעת רבי מאיר, שקנסו היתר משום איסור, וכשם שבשטר שיש בו ריבית קנסוהו שלא יגבה אפילו את הקרן, כך בשטר זה שנכתב בו זמן מוקדם, והיה ניתן לרמות בו את הלקוחות, קנסוהו שלא יגבה בו מלקוחות כלל, ואפילו לא מהזמן האמיתי של כתיבתו. מביאה הגמרא תירוץ נוסף, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִלּוּ תֵּימָא רַבָּנָן – ניתן לומר שמשנה זו סוברת כשיטת חכמים, שאין קונסים היתר משום איסור, אך זהו רק בשטר כזה שאין בו כל חשש תקלה, שהרי כתוב בפירוש בשטר שהתוספת היא משום ריבית, והכל יודעים שריבית אסורה, ולא יבואו בית דין לטעות ולגבות מהלוה את הריבית, שלא כדין. אבל בשטר מוקדם יש טעם מיוחד לומר שלא יגבה בו כלל מנכסים משועבדים, והוא משום גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגְבֶּה בו מִזְּמַן רִאשׁוֹן הכתוב בו, שהרי לא ניכר לכל שהזמן שבו אינו אמיתי, ועשויים בית דין לטעות ולגבות בו מלקוחות מהזמן הכתוב בו והלאה, ומחמת חשש זה קנסוהו שיהא זה שטר פסול לגמרי, הִלְכָּךְ – ולכן, כְּמִלְוֶה עַל פֶּה הוּא נחשב, דְּלֹא גָּבִי מִמְּשַׁעְבְּדֵי – שאינו גובה כלל מנכסים משועבדים. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאף לדעת חכמים אין גובים מלקוחות כלל בשטר מוקדם, ואף לא מזמן כתיבתו האמיתי.
