(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
סד. אחד מן השותפין שבא לחלוק שלא מדעת חבירו חולק בפני שלשה ואפילו הן הדיוטות ובלבד שיהו נאמנין ויודעין בשומא, ואם חלק לה בפחות משלשה לא עשה כלום, במה דברים אמורים, בשחלקו פירות, אבל אם היו מעות, המעות כחלוקים הם, ויש לו לחלק שלא בפני בית דין, ומניח חלק חבירו בבית דין. במה דברים אמורים, כשהיו המעות כולן מטבע אחד, ושוין. אבל אם היו מקצתן חדשים ומקצתן ישנים, ואין צריך לומר אם היו מקצתן יפות ומקצתן רעות, הרי הן כפירות, ואין חולקין אותם אלא בבית דין. (שלוחין ושותפין פ"ה ה"ט)
סה. אסור להשכיר הדינרין שאין זה דומה למשכיר את הכלי שהכלי חוזר בעצמו וזה מוציא אלו ומביא דינרין אחרות ונמצא זה אבק רבית. (מלוה ולוה פ"ה הט"ז)
סו. יש דברים שהן כמו רבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות ואינו חושש, ומותר לאדם ליתן לחבירו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מן הלוה למלוה, וכן אומר אדם לחבירו הא לך דינר זה ואמור לפלוני שילוני שלא נתן אלא שכר אמירה. (מלוה ולוה פ"ה הי"ד)
סז. המשכיר שדה לחבירו בעשרה כורים לשנה, ואמר לו תן לי מאתים זוז שאפרנס בהן את השדה ואני אתן לך י"ב כור בכל שנה ה"ז מותר מפני שאם יפרנס את השדה בדינרין אלו יהיה שכרה יותר, וכן אם השכיר לו חנות או ספינה בעשרה דינרין בשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז שאבנה בהן חנות ואציירנה ואכיירנה או אתקן בהן ספינה זו וכלי תשמישיה ואני אעלה לך י"ב דינר בכל שנה הרי זה מותר, אבל אם אמר לו תן לי מאתים זוז כדי להתעסק בהן בחנות או אוציאם בסחורה של ספינה או אשכור בהן מלחין ואני אעלה לך בשכר הרי זה אסור. (מלוה ולוה פ"ז ה"ט)
סח. השם פרה מחבירו ואמר לו אם מתה הרי היא עתה עלי בשלשים דינרים ואני אעלה לך סלע בכל חדש מותר לפי שלא עשאה מחיים דמים אלא לאחר מיתה. (מלוה ולוה פ"ח הי"ג)
סט. מקום שנהגו לשכור הספינה וליטול שכרה ואם נשברה שמין לו מה שפחתה ומשלם יתר על שכרה הרי זה מותר, וכן מותר להשכיר סיר של נחשת וכיוצא בו ונוטל השכר ודמי מה שפחת ממשקלו וכן כל כיוצא בזה. (מלוה ולוה פ"ח הי"א)
ע. נכסי יתומים מותר ליתן אותם לאדם נאמן שיש לו נכסים טובים קרוב לשכר ורחוק להפסד, כיצד אומר לו תהיה נושא ונותן בהן אם יש שם ריוח תן להם חלקן מן הריוח ואם יש שם הפסד תפסיד אתה לבדך שזה אבק רבית הוא וכל אבק רבית אינה אסורה אלא מדבריהם ובנכסי יתומים לא גזרו. (מלוה ולוה פ"ד הי"ד)
עא. מעות של יתומים שהניח להן אביהן אינן צריכין אפוטרופוס, אלא כיצד עושין בהן, בודקין על מי שיש לו נכסים שיש להם אחריות ויהיו עדית ויהיה איש נאמן ושומע דיני תורה ומעולם לא קבל עליו נדוי, ונותנין לו המעות בבית דין קרוב לשכר ורחוק להפסד ונמצאו היתומים נהנין משכר המעות, וכן אם אין לו קרקע ינתן להן משכון זהב שבור שאין בו סימן ונוטלין בית דין המשכון ונותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד, ולמה לא יקחו משכון כלים של זהב או חלי של זהב, שמא של אחרים הוא ויתנו סימן ויטלוהו אחר מותו אם ידע הדיין שאין זה אמוד, וכמה יפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינין, או שליש השכר או חציו אפילו רביע השכר ליתומים אם ראו שזו תקנה להם עושין, לא מצאו אדם שיתנו לו המעות רחוק להפסד וקרוב לשכר הרי אלו מוציאין מהן מזונות מעט, עד שיקנו להן במעות קרקע וימסרו אותו ביד אפוטרופוס שיעמידו להן. (נחלות פי"א ה"א)
עב. אסור לאדם שיתן מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד שזה אבק רבית הוא והעושה כן נקרא רשע, ואם נתן חולקין בשכר ובהפסד כדין העסק, והנותן מעותיו קרוב להפסד ורחוק לשכר הרי זה נקרא חסיד. (מלוה ולוה פ"ה ה"ח)
עג. אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא אבק רבית, וכיצד הן צאן ברזל הרי שהיה לו מאה צאן וקבלם ממנו להטפל בהן ויהיו הגזות והולדות והחלב לאמצע לשליש או לרביע עד שנה או עד שנתים כמו שהתנו ביניהם ואם מתו הצאן הרי המקבל משלם דמיהם ה"ז אסור שהרי בעל הצאן קרוב לשכר ורחוק להפסד, לפיכך אם קיבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או אם נטרפו הרי הן ברשותו ה"ז מותר וכן כל כיוצא בזה. (מלוה ולוה פ"ח הי"ב)
עד. העכו"ם וגר תושב לוין מהן ומלוין אותן ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר, ומצות עשה להשיך לעכו"ם שנאמר לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה וזהו דין תורה. (מלוה ולוה פ"ה ה"א)
עה. אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את העכו"ם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו גזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו, לפיכך מותר ללוות מן העכו"ם ברבית שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו, ותלמיד חכם שאינו רגיל בו ללמוד ממעשיו מותר להלוות לעכו"ם ברבית אפילו להרויח, וכל אבק רבית עם העכו"ם מותרת לכל. (מלוה ולוה פ"ה ה"ב)
עו. מצוה להקדים הלואת ישראל בחנם להלואת עכו"ם ברבית. (מלוה ולוה פ"ה ה"ז)
עז. כל הכותב שטר רבית הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' אלהי ישראל, וכן כל הלוה ומלוה ברבית בינן לבין עצמן הרי הן ככופרים בה' אלהי ישראל וכפרו ביציאת מצרים שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך וגו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. (מלוה ולוה פ"ד ה"ז)
עח. אסור לישראל לתלות מעותיו ביד עכו"ם כדי להלוותן ברבית לישראל, ועכו"ם שהלוה את ישראל ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם שתובע הערב תחלה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעכו"ם, לפיכך אם קבל עליו העכו"ם שלא יתבע את הערב תחלה הרי זה מותר. (מלוה ולוה פ"ה ה"ה)
עט. ישראל שלוה מעות מן העכו"ם ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לעכו"ם הרי זו רבית קצוצה אפילו העמידו אצל העכו"ם עד שיטול העכו"ם מעותיו ויחזור ויתנם ביד ישראל האחר. (מלוה ולוה פ"ה ה"ג
פ. עכו"ם שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל הרי זה מותר, ואם העמידו אצל ישראל אף על פי שנתן העכו"ם המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זו רבית קצוצה. (מלוה ולוה פ"ה ה"ד)
