תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כה לו) 'אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית', ולומדת מכך הברייתא, אֲבָל אַתָּה נַעֲשָׂה לוֹ עָרֵב. מבררת הגמרא, עָרֵב לְמַאן – לאיזו הלואה בריבית מותר להיעשות ערב, אִילֵימָא לְיִשְׂרָאֵל שהלוה מעות בריבית לישראל אחר, שמותר לישראל אחר להיעשות ערב להלואה זו הגם שניתנה בריבית, וְהָא תְּנָן – והרי שנינו במשנה להלן, אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה, הַמַּלְוֶה, וְהַלּוֹוֶה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים, הרי שאף הערב על הלואה בריבית בכלל האיסור. אֶלָּא עָרֵב לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שהלוה מעות לישראל, שמותר לישראל אחר להיעשות ערב להלוואה זו, כיון שמותר לישראל ללוות מגוי בריבית, וְהָא כֵּיוָן דְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים דִּינֵיהּ אָזֵיל בָּתַר עָרְבָא – והרי כיון שבדיני הגויים תובע המלוה את ההלואה רק מהערב, אִשְׁתְּכַח דְיִשְׂרָאֵל הוּא דְּשָׁקִיל רִבִּיתָא מִינֵּיהּ – הרי זה כאילו הערב לוה מהגוי, וחזר והלוה לישראל בריבית, ואף אם משלם הלוה את הריבית לגוי, נחשב הדבר כאילו שילם זאת לישראל, והישראל שילם לגוי, מאחר ועיקר החוב עם הריבית כלפי הגוי מוטל על הערב, ולא על הלוה.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הברייתא עוסקת במלוה גוי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל, וכיון שבדיני ישראל צריך המלוה לתבוע תחילה את הלוה, ורק אם הלוה אינו משלם לו יכול הוא לתבוע את הערב, נמצא שהלוה נחשב כמי שלוה מהגוי, ולא מהערב הישראל, ואין בכך כל איסור.
תמהה הגמרא, אִי – אם מדובר שקִבֵּל עָלָיו אותו גוי לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל, רִבִּית נַמֵּי לֹא לִשְׁקוֹל – אין לו ליטול כלל ריבית, שהרי בדיני ישראל אסור להלוות בריבית. מתרצת הגמרא, מדובר בברייתא כגון שֶׁקִּבֵּל עָלָיו דיני ישראל לְזוֹ – לענין זה שלא יוכל לתבוע מהערב קודם שיתבע מהלוה, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו לְזוֹ – לא קיבל עליו שלא להלוות בריבית.
שנינו במשנה, 'מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מָעוֹתָיו של עובד כוכבים מדעת העובד כוכבים' וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מָעוֹתָיו שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים מִדַּעַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד, יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, ועדיין לא הגיע זמן פרעון ההלואה, וּבִקֵּשׁ הישראל לְהַחֲזִירָם לוֹ – לעובד כוכבים, כדי שלא יצטרך לשלם עוד ריבית. מְצָאוֹ [-פגשו] יִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְאָמַר לוֹ – לישראל שלוה מהעובד כוכבים, תְּנֵם לִי – תן לי את מעות ההלואה של הגוי, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ – ואני אשלם לך ריבית כפי שאתה משלם לגוי, ונמצא שלא יהיה לך הפסד בדבר, הרי זה אָסוּר, כיון שהמעות של ההלואה נחשבים כשייכים לגמרי לישראל, כל זמן שלא פרעם לגוי, ונמצא שהוא מלוה לחבירו בריבית. וְאִם הֶעֱמִידוּ אֵצֶל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים – אך אם כבר החזיר את מעות ההלואה לגוי, מוּתָּר לו לבקש מהגוי שיתן אותם לישראל השני תמורת אותה ריבית ששילם לו עד עתה. וְכֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וּבִקֵּשׁ העובד כוכבים לְהַחֲזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְאָמַר לוֹ לאותו גוי, תְּנֵם לִי, וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ ריבית כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ, מוּתָּר, כיון שאין הישראל השני נחשב כלוה מהישראל הראשון, אלא כלוה מהגוי. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל – אך אם כבר החזיר הגוי את המעות ליד הישראל הראשון, הרי זה אָסוּר, כיון שעתה מתייחסת ההלואה לישראל הראשון, ואסור לו להלוות לישראל בריבית.
והָא דְּקָתָּנֵי רֵישָׁא – ומה ששנינו ברישא של הברייתא, 'וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מוּתָּר', אוֹקְמַהּ – העמיד זאת רַב פָּפָּא, כְּגוֹן שֶׁנָּטַל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים את המעות מיד הישראל הראשון שלוה ממנו, וְנָתַן בְּיָדוֹ של הישראל השני שבא ללוות, אֲבָל אִם עדיין לא נטל העובד כוכבים את המעות, אלא בעודם ביד הישראל הסכים שתימשך ההלואה בריבית על ידי הלוה השני, ונָתַן היִשְׂרָאֵל הראשון את המעות ליד השני, הדבר אָסוּר, וַאֲפִלּוּ הֶעֱמִידוֹ לישראל השני אֵצֶל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וציוהו העובד כוכבים לתת את המעות לישראל השני בשליחותו, הדבר אסור, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כֵּיוָן דקיימא לן – כיון שמקובל בידינו שאֵין דין שְׁלִיחוּת לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, ונמצא שאין הישראל השני יכול להחשב כשליחו של הגוי לזכות עבורו במעות ההלואה ולחזור וללוות אותם, אלא הם נשארים ברשות הישראל הראשון, ולא זכה בהם הגוי, אִשְׁתְּכַח דְיִשְׂרָאֵל הוּא נִיהוּ דְּשָׁקִיל רִבִּיתָא – נמצא שהישראל הראשון הוא שנוטל את הריבית מהישראל השני, והדבר אסור.
