משנה
אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת – אסור לאדם לקבוע מחיר ולשלמו על קניית פירות בעתיד, עַד שֶׁיֵּצֵא הַשָּׁעַר – שיתפרסם מחיר הפירות הללו, שאם לא כן, יתכן שיקבע עמו עתה מחיר זול יותר מהמחיר האמיתי שיתפרסם לאחר זמן, והרי זה כאילו הפחית לו סכום זה כתמורה לכך ששילם לו מראש, לפני קבלת הפירות, והרי זה כאילו הלוה לו את המעות לתקופה זו [שבין נתינת המעות ועד לקבלת הפירות] תמורת ההפחתה במחיר הפירות, והרי זו ריבית.
אמנם באופן שהיו למוכר עצמו פירות קודם שיצא השער, כגון שהָיָה הוּא – המוכר, תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים – קוצר ראשון, ונמצא שיש לו תבואה אך עדיין לא יצא השער, פּוֹסֵק עִמּוֹ כל מחיר שירצה עַל הַגָּדִישׁ של התבואה שברשותו, וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים – ופוסק עמו מחיר על היין, כאשר יש ברשותו את הכלי שהענבים מוכנים בו לסחיטה, וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים – ופוסק עמו מחיר על השמן, כאשר הזיתים שברשותו עומדים בכלי ומוכנים לעשיית השמן, וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר – ומותר לפסוק מחיר על הקדירות משעה שהתחיל היוצר להכין את עיגולי הטיט ליצירת הקדירות, וְכן פוסק את המחיר עַל הַסִּיד מִשעה שֶּׁיְּשַׁקְּעֶנּוּ בַכִּבְשָׁן – שהניח בכבשן את אבני הסיד, כיון שבכל האופנים הללו הרי זו כמכירה רגילה, ואין כאן ריבית כלל.
וּפוֹסֵק עִמּוֹ את המחיר עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, ואפילו בתחילת החורף, שאינו מצוי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לּוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה, כיון שאין זה כשאר דברים שניתן לקנותם, אלא דרך כל אדם לשומרו לצורך עצמו, וַחֲכָמִים מַתִּירִין, והיינו בימות הקיץ, שיש לכולם זבל רב, ויכול לקנות מאחרים, אבל בימות הגשמים מודים הם לרבי יוסי [ואילו תנא קמא מתיר אפילו בימות הגשמים].
המשנה חוזרת עתה לדין האמור לעיל, שלאחר שיצא השער מותר לפסוק: וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ של הפירות, כלומר, רשאי לפסוק עמו שאם יתייקרו המחירים יתן לו כפי המחיר עתה, שהוא זול, ואם יוזלו המחירים יתן לו כפי השער הזול. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָסַק עִמּוֹ בפירוש כשער הגבוה, מכל מקום מסתבר לומר שכך היתה דעתו, שאם יוזלו המחירים יתן לו כפי השער הזול, ולכן אם אכן הוזלו, יָכוֹל הוּא [-הקונה] לוֹמַר לוֹ למוכר, תֶּן לִי כָזֶה – כמחיר של עתה, שהוא זול יותר, אוֹ תֶן לִי מָעוֹתָי שנתתי לך, ואקנה בעצמי במקום אחר כפי השער של עתה.
גמרא
שנינו במשנה שאין פוסקים מחיר על הפירות שעדיין אינם ברשות המוכר, עד שיקבע השער. אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין פּוֹסְקִין את מחיר הפירות, קודם שהם נמצאים ביד המוכר, עַל שַׁעַר שֶׁל עֲיָרוֹת קטנות, ומבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך, ומבארת, מִשּׁוּם דְּלֹא קְבִיעַ תַּרְעַיְיהוּ – כיון שאין שער זה קבוע, אלא עשוי להשתנות בכל זמן, ורק השער של כל המדינה הוא השער הקבוע, שאינו משתנה, וניתן לפסוק על פיו.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין פּוֹסְקִין מחיר עַל הַפֵּרוֹת קודם שהם ביד המוכר עצמו,עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר. יָצָא הַשַּׁעַר, פּוֹסְקִין – רשאי אדם למכור לחבירו פירות בסכום הקבוע בשער, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה – הגם שלמוכר עצמו אין פירות אלו, הרי יֵשׁ לָזֶה – יש פירות אלו אצל בני אדם אחרים, ויכול המוכר לקנות מהם לפי השער הקבוע ולתת לאותו אדם שקנה ממנו.
הָיוּ חֲדָשׁוֹת מֵאַרְבַּע – אם נמכרת תבואה חדשה בארבע סאים לסלע, וִישָׁנוֹת מִשָּׁלֹשׁ – והתבואה הישנה נמכרה בשלש סאים לסלע [כיון שהתבואה החדשה עדיין לא התייבשה כל צרכה, ומחמת כן היא נמכרת יותר בזול], והקונה את החדשות לא יקבלם עתה, אלא רק לאחר שיתייבשו כל צרכם, אֵין פּוֹסְקִין על החדשות, למוכרן בארבע סאים לסלע, עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר לֶחָדָשׁ וְלַיָּשָׁן בארבע סאים לסלע.
הָיוּ לְלָקוֹטוֹת מֵאַרְבַּע – היו מוכרים תבואה המלוקטת משדות רבים במחיר זול, של ארבע סאים לסלע [כיון שמחמת התערובת של השדות השונים מתערבים בהם גם שיפון וכדומה בתוך החטים], וּלְכָל אָדָם מִשָּׁלֹשׁ – ואילו תבואה נקיה של חיטים בלבד נמכרת בשלש סאים לסלע, אֵין פּוֹסְקִין למכור את של כל אדם בארבע סאים לסלע, ואפילו שפוסק עמו לתת לו חטים סתם, ויכול לתת לו חטים של לקוטות שמחירם כעת ארבע סאים בסלע, עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר של ארבע סאים לסלע לַלּוֹקֵט וְלַמּוֹכֵר, שאם לא כן יש לחשוש שלאחר שימכור לו ארבע סאים בסלע יבקש לקנות חטים של לקוטות, ולא ימצא, כיון שחטים אלו מחמת שהם זולות נמכרות במהירות, ויצטרך המוכר לתת לקונה חטים יפות במחיר של ארבע סאים לסלע (רבינו יהונתן), ולכן אסור לקבוע מחיר זה עד שיהיה השער הקבוע, של כולם, ארבע סאים לסלע.
