ד גַּ֤ם ׀ אָֽנֹכִי֮ כָּכֶ֪ם אֲדַ֫בֵּ֥רָה ל֤וּ יֵ֪שׁ נַפְשְׁכֶ֡ם תַּ֤חַת נַפְשִׁ֗י אַחְבִּ֣ירָה עֲלֵיכֶ֣ם בְּמִלִּ֑ים וְאָנִ֥יעָה עֲ֝לֵיכֶ֗ם בְּמ֣וֹ רֹאשִֽׁי׃ ה אֲאַמִּצְכֶ֥ם בְּמוֹ־פִ֑י וְנִ֖יד שְׂפָתַ֣י יַחְשֹֽׂךְ׃ ו אִֽם־אֲ֭דַבְּרָה לֹֽא־יֵחָשֵׂ֣ךְ כְּאֵבִ֑י וְ֝אַחְדְּלָ֗ה מַה־מִּנִּ֥י יַֽהֲלֹֽךְ׃ ז אַךְ־עַתָּ֥ה הֶלְאָ֑נִי הֲ֝שִׁמּ֗וֹתָ כָּל־עֲדָתִֽי׃
֍ ֍ ֍
(ד) מוסיף איוב ואומר לרעיו, וכי גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה, לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי, כלומר, אם היה דבר רע שכזה קורה לכם, וכי גם אני הייתי מדבר אליכם כפי שאתם מדברים עימי עתה, להרשיע אתכם ולהכאיב את ליבכם, והרי אדרבה, אַחְבִּירָה – הייתי מתחבר עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים – הייתי אומר מילים המסכימות לדבריכם, ומסייע ומצדיק אתכם, וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי דרך צער, על כך שנעשתה לכם רעה שכזו בלא משפט.
(ה) אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי – הייתי מאמץ את כוחכם בדיבורי פי, כי המתייסר בחינם מוצא אומץ בליבו אם רואה שגם אחרים מכירים בצדקתו, וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ – וגם אם מחמת רוב דיבורי היו שפתי מתעייפות עד שלא הייתי יכול לדבר יותר, בכל זאת לא הייתי מפסיק לחזק אתכם.
(ו) ועתה רואה אני שאין הבדל אם אדבר או אשתוק, כי אִם אֲדַבְּרָה, לֹא יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי – לא יועיל הדבר למנוע את כאבי, וְאַחְדְּלָה – ואם אחדל מלדבר ואשתוק, מַה מִּנִּי יַהֲלֹךְ – איזה רווח ילך ויסתלק ממני מחמת כן, וכיון שכך, היה ראוי יותר שאשתוק ולא אדבר כלל.
(ז) אַךְ עַתָּה, הֶלְאָנִי – עִייף אותי כאבי עד שאני מוכרח לדבר, הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי – כל העדה שסבבה אותי, שהם בני ובנותי, נהרגו, עד שנעשתה סביבתי שוממה.
