תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַמּוֹלִיךְ חֲבִילָה של סחורה מִמָּקוֹם שנמכרת סחורה זו בזול לְמָקוֹם שהיא נמכרת בו ביוקר, מְצָאוֹ חֲבֵירוֹ בדרך וְאָמַר לוֹ, תְּנָהּ לִי – תן לי את הסחורה, ואני אקח אותה למקום היוקר ואמכרנה שם, ואטול את המעות לעצמי בתורת הלוואה עד זמן מסוים, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּעֲלִין לְךָ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם – אתחייב לך את המחיר היקר של הסחורה, כפי שמשלמים עליה באותו מקום שאליו אתה הולך, אם הסחורה נשארת בִּרְשׁוּת מוֹכֵר, שאם תאבד בדרך יפסיד המוכר, הדבר מוּתָּר, כיון שבאופן זה אינו אלא שליחו של בעל הסחורה להוליכה למקום היוקר, ושם הוא מוכר אותה עבור הבעלים, ולאחר שנמכרה הסחורה הרי הוא לווה את המעות, ואין כאן ריבית כלל. אבל אם הסחורה נחשבת כאילו היא בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, שאחריות הדרך מוטלת עליו, ואם תאבד יפסיד הלוקח, הדבר אָסוּר, כיון שבאופן זה נחשב הדבר כאילו כבר עתה, בעודם במקום הזול, הוא נוטל ממנו את הסחורה עצמה בהלוואה, וכיון שהוא מתחייב לשלם לו את המחיר היקר, הרי הדבר נחשב כריבית.
דין נוסף: הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם – ממקום הזול למקום היוקר, מְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ, תְּנֵם לִי, ואוכל אותם כאן, בתורת הלוואה, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ תמורתם, לאחר זמן מסוים, פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אִם באותו זמן שנטל ממנו את הפירות יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, נמצא שמעתה כבר העמיד ברשותו את אותם פירות, ולכן הדבר מוּתָּר, ואף שהלה עדיין לא משך את אותם פירות, מכל מקום כיון שכל הלואה של סאה פירות תמורת סאה פירות אינה אסורה אלא מדרבנן, לא גזרו על כך במום שבשעת ההלואה יש ללוה פירות להחזיר, וְאִם לָאו – אם אין לו פירות באותו זמן, אָסוּר, וככל הלואה של סאה פירות תמורת סאה פירות, האסורה מדרבנן.
הַחַמָּרִין – המוליכים תבואה על חמוריהם ממקום למקום כדי למוכרם, מַעֲלִין את הפירות (ממקום היקר למקום הזול) [בִּמְקוֹם הַיֹּקֶר כְּבִּמְקוֹם הַזּוֹל], כלומר, רשאים הם לקבל מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר, על מנת לתת להם את התבואה לאחר זמן כשער הזול, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין משום ריבית, לומר שהקדמת המעות נחשבת כהלואה, ובתמורה לכך הם מוכרים להם בזול. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שאין בזה חשש ריבית. ומבארת, רַב פָּפָּא אָמַר, מִשּׁוּם דִּמְגַלּוּ לְהוּ תַרְעָא – כיון שעל ידי זה שאותם בעלי בתים קונים מהם את התבואה בתשלום מראש, נחשבים הם בעיני הבריות כסוחרים, ומכירים אותם בעלי הבתים של המקומות הזולים, ונותנים להם תבואה בהקפה. רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר, נִיחָא לְהוּ דְמוֹזְלֵי גַּבַּיְיהוּ – יש להם רווח בכך שכאשר שומעים מוכרי התבואה שהחמרים מוכרים את התבואה בזול, ואין להם ממנה רווח גדול, הרי הם מוזילים להם יותר את התבואה שהם מוכרים להם, כדי להרגילם לבוא לקנות אצלם.
מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שני טעמים אלו. ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק הוא בסַפְסִירָא חַדְתָּא – סוחר חדש, מַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם דִּמְגַלּוּ לְהוּ תַרְעָא – לדעת רב פפא, שהטעם הוא כיון שעל ידי זה נחשב הוא סוחר בעיני הבריות ונותנים לו סחורה בהקפה, סַפְסִירָא חַדְתָּא לֵיתֵיהּ בָּקִי בְּתַרְעָא, וְלֹא יָכִיל לְגַלּוּיֵי לְהוּ תַּרְעֵיה – סוחר חדש אינו נאמן בעיני הבריות עדיין, ואין נותנים לו בהקפה, ונמצא שאין לו כל תועלת מכך שהוא מוכר בזול לאותם בעלי בתים, והדבר אסור לו משום ריבית. וּמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם דְּמוֹזְלֵי סַפְסָרֵי גַּבַּיְיהוּ דְחַמָּרָאֵי – ולדעת רב אחא בריה דרב איקא, שהסוחרים מוכרים לחמרים בזול מחמת שהם רואים שהם מוכרים בזול לאחרים, סַפְסִירָא חַדְתָּא נַמִּי מוֹזִיל גַּבַּיְיהוּ – אף לחמר חדש הם מוזילים, ונמצא שיש לו רווח מכך, ואין בדבר משום ריבית.
