גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין, לְזֶרַע – לשם זריעתם בקרקע, וכפי שהתבאר במשנתנו שבאופן זה אין חשש ריבית, כיון שנחשב הדבר כאילו התנו זאת מתחילה. אמנם מוסיפה הברייתא ואומרת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן הותר הדבר, שֶׁעדיין לֹּא יָרַד האריס לקרקע, אֲבָל אם כבר יָרַד, אָסוּר להלותו חטין בחטין.
מקשה הגמרא, מַאי שְׁנָא תַּנָּא דִּידַן דְּלֹא קָא מְפָלֵיג – במה שונה המקרה שעוסק בו התנא של משנתנו, שלא חילק בֵּין יָרַד לְלֹא יָרַד, וּמַאי שְׁנָא תַּנָּא בָּרָא – ובמה שונה המקרה של התנא בברייתא, דְּקָא מְפָלֵיג – שחילק בֵּין יָרַד לְלֹא יָרַד.
מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, בַּר אִידִי אַסְבְּרָהּ לִי – הסביר לי את טעם החילוק, כיון שכל הטעם שאין בזה משום ריבית הוא כיון שבעל הקרקע יכול לסלק את האריס, יש חילוק בין המקומות, בְּאַתְרָא דְּתַנָּא דִּידַן – במקומו של התנא של משנתנו, אֲרִיסָא יָהֵיב בִּיזְרָא – המנהג הוא שהאריס נותן את הזרעים, ובֵּין באופן שכבר יָרַד האריס לקרקע, ובֵין באופן שעדיין לֹא יָרַד לקרקע, כַּמָּה דְּלֹא יָהֵיב בִּיזְרָא – אם אינו מביא את הזרעים, מָצִי מְסַלֵּק לֵיהּ – יכול בעל הקרקע לסלקו, ולכן בין אם כבר ירד ובין אם עדיין לא ירד, כִּי קָא נָחֵית – מה שירד האריס לקרקע, לְבָּצִיר מֵהָכֵי קָא נָחֵית – ירד על דעת כן שיפחית מהתבואה שתצמח את שיעור התבואה שהלוה לו בעל הבית לזרוע, ויחלקו רק בשאר, ולכן אין בכך ריבית. בְּאַתְרָא דְּתַנָּא בָּרָא – אך במקומו של התנא של הברייתא, מָרָא דְאַרְעָא יָהֵיב בִּיזְרָא – בעל הקרקע הוא שנותן את הזרעים, ואִי עדיין לֹא יָרַד האריס לקרקע, מָצִי מְסַלֵּק לֵיהּ – יכול בעל הבית לסלקו, וְכִי קָא נָחֵית, לְבָּצִיר מֵהָכֵי קָא נָחֵית – ובאופן כזה ירידתו לקרקע היא על דעת כן שיפחית מהתבואה שתצמח את מה שנתן לו בעל הבית, ואין בזה משום ריבית, וְאִי יָרַד – אך אם כבר ירד האריס לקרקע, דְּלֹא מָצִי מְסַלֵּק לֵיהּ – שאין על הבית יכול עוד לסלקו מהקרקע, הרי יש בכך משום אבק ריבית, ואָסוּר.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ, הַלְוֵינִי כּוֹר חִטִּים, וְקוֹצֵץ לוֹ דָּמִים – וקוצב לו סכום מסוים שיחזיר לו תמורת חטים אלו, לפי המחיר של החיטים בזמן ההלואה. הוּזְלוּ החטים, נוֹטֵל חִטִּים. הוּקְרוּ, נוֹטֵל דְּמֵיהֶן.
תמהה הגמרא על סיום הברייתא, כיצד ניתן לומר שהפרעון תלוי האם התייקרו החטים או הוזלו, וַהֲלֹא קָצַץ לו סכום מסוים, ואם כן אפילו אם הוזלו יתן לו את המחיר שקצב לו בתחילה, ולא חטים ממש. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכֵי קָאָמַר – כך היא כוונת הברייתא, אִם הלווהו סאה חטים ולֹא קָצַץ, הדבר תלוי, אם בשעת הפרעון הוּזְלוּ החטים, נוֹטֵל חִטִּים. ואם הוּקְרוּ, הרי אם יתן לו חטים ממש יהיה בכך משום אבק ריבית, ולכן נוֹטֵל דְּמֵיהֶן כפי שהיו בזמן ההלואה.
משנה
לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַלְוֵינִי כוֹר חִטִין, וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ לַגֹּרֶן – בזמן הגורן, ואף שבדרך כלל אין המחירים מתייקרים בזמן הגורן, מכל מקום הדבר אסור, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ, הַלְוֵינִי כיון שיש ברשותי מין זה, אלא שאני ממתין עַד שֶׁיָּבוֹא בְנִי, אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא הַמַפְתֵּחַ, ובאופן זה, שיש לו ממין זה, יכול ללוות אפילו כמות גדולה יותר. וְהִלֵּל אוֹסֵר ללוות אף כשיש לו ממין זה, וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, לֹא תַלְוֶה אִשָּׁה כִכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ בְּדָמִים – עד שיתברר מחיר הכיכר ותשלם לה, מחשש שֶׁמָּא בינתיים יוּקְרוּ [-יתייקרו] הַחִטִים, וְנִמְצְאוּ בָאוֹת לִידֵי רִבִּית.
