גמרא
שנינו במשנה בדעת רבי שמעון שאף ריבית דברים אסורה. ומביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, מִנַּיִן לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ, וְאֵינוֹ רָגִיל – ועד עתה לא היה הלוה רגיל לְהַקְדִּים לוֹ למלוה שָׁלוֹם, שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כג כ) 'נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר', ומלשון 'דבר' יש ללמוד שאֲפִלּוּ דִּבּוּר של ריבית, אָסוּר.
נאמרו בתורה כמה פסוקים בענין איסור ריבית: בספר ויקרא (כה לו-לז) נאמר "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ, אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ", ובספר שמות (כב, כד) נאמר "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ". ובספר דברים (כג כ) נאמר "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ" משנתנו מבארת מי עובר על איסורים אלו: וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה, ובגמרא יבואר באיזה איסור עובר כל אחד מהם, הַמַּלְוֶה בריבית, וְהַלֹּוֶה בריבית, וְהֶעָרֵב על ההלואה, וְהָעֵדִים המעידים עליה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסּוֹפֵר הכותב את שטר ההלואה. ועוֹבְרִים באיסורים אלו, עַל 'לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ', וְעל 'לֹא תִּקָּח מִמֶּנּוּ', והיינו 'אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית', וְעַל 'לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה', וְעַל 'לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ', וְעַל (ויקרא יט יד) 'לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה".
גמרא
אָמַר אַבַּיֵי, מַלְוֶה עוֹבֵר בְּכֻלָּן – בכל האיסורים האמורים במשנה, שהרי הוא הנותן לו את ההלואה בנשך, והוא הלוקח ממנו את פרעון הריבית, והוא הנושה בו את דמי הריבית, והוא שם עליו את הנשך בזמן ההלואה, שמתנה עמו שישיב לו ריבית, וכן עובר ב'לפני עור לא תתן מכשול', שהרי הוא מכשילו באיסור 'לא תשיך' המיוחד ללוה, וכמבואר להלן. לֹוֶה, עוֹבֵר מִשּׁוּם (דברים כג כ) 'לֹא תַשִּׁיךְ', שזהו איסור מיוחד ללוה, ללוות בריבית, וכן עובר על האיסור (ויקרא יט יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל', שהרי בכך שהוא לוה בריבית הוא מכשיל את המלוה בכל האיסורים האמורים. עָרֵב וְעֵדִים, אֵינָן עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם 'לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ', שהרי הם אלו שמטילים על הלוה את תשלום הריבית, בכך שהם מסייעים למלוה ביצירת חיוב הריבית.
מביאה הגמרא דין נוסף הנלמד מהפסוק 'לא תהיה לו כנושה', כִּי אָתָא – כשבא רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל, אָמַר, מִנַּיִן לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵין לוֹ ממון לפרוע את חובו, שֶׁאָסוּר למלוה אפילו לַעֲבוֹר לְפָנָיו כדי שיראנו ויתבייש, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה'. רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דבר זה, אם יודע המלוה שאין ללוה מהיכן לשלם לו, ועובר לפניו ומביישו, הרי זה כְּאִילּוּ דָּנּוֹ בִּשְׁנֵי דִּינִין – בשני עונשים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים סו יב) 'הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם', ותיבת 'לראשנו' נדרשת מלשון 'נושה' [שהרי התרגום של 'נושה' הוא 'רשיא'], והעושה כן כאילו דנו ללוה באש ובמים.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת, וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, עוֹבֵר מִשּׁוּם 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשׁוֹל', כיון שהוא גורם בכך ללוה שתהיה לו אפשרות לכפור בהלואה ולא להחזירה.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שְׁלֹשָׁה הם הצוֹעֲקִין על רעה הנעשית להם, וְאֵינָן נַעֲנִין, כיון שהם גרמו את הדבר לעצמם, וְאֵלּוּ הֵן, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, וכיון שאין לו ראיה לדבריו, הרי הוא מפסיד בדין, והוא גרם זאת לעצמו בכך שלא הלוה בעדים. וְהַקּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, וכפי שיבואר עניינו להלן. וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו. מבררת הגמרא, 'קוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ', מַאי הִיא – מי הוא אותו אדם הנחשב כקונה אדון לעצמו. ומבארת, התּוֹלֶה נְכָסָיו בְּיַד כּוּתִי, כלומר, אדם שאינו רוצה שידעו שהוא עשיר ובעל נכסים, אומר שהממון שבידו הוא של גוי מסוים, ואותו גוי עשוי לשמוע זאת ולהעמיד עדים שישמעו זאת, ולתבוע מאותו אדם את כל ממונו. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש אומרים, שה'קונה אדון לעצמו' זה הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ בְּחַיָּיו, ואינו משאיר לעצמו כדי פרנסתו, ונמצא שהוא תלוי עתה ברצונו של הבן לפרנסו, ואם לא יפרנסנו הבן לא יוכל לתובעו בדין, אך הוא זה שגרם כן לעצמו. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש אומרים, שזהו אדם דְּבִישׁ לֵיהּ בְּהָא מָתָא – שרע לו בעיר שהוא מתגורר בה, וְלֹא אָזֵיל לְמָתָא אַחֲרִיתִי – ואינו הולך לעיר אחרת, והרי אמרו חכמים (ר"ה טז:) ששינוי מקום מקרע גזר דינו של אדם, וכיון שאינו עושה זאת כדי להיטיב עם עצמו, הרי זה כגורם את הרעה לעצמו, ועליו לעבור למקום אחר כדי לשנות את מצבו לטובה.
סְלִיקוּ לְהוּ אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ
