פרק יח א וַ֭יַּעַן בִּלְדַּ֥ד הַשֻּׁחִ֗י וַיֹּאמַֽר׃ ב עַד־אָ֤נָה ׀ תְּשִׂימ֣וּן קִנְצֵ֣י לְמִלִּ֑ין תָּ֝בִ֗ינוּ וְאַחַ֥ר נְדַבֵּֽר׃
֍ ֍ ֍
פרק יח: הקדמה למענה השני של בלדד השוחי: בתחילת דבריו סותר בלדד את דברי איוב האחרונים, בהם כפר או הסתפק בהשארת הנפש לאחר המוות, כי לדבריו נמצא שאין כל יתרון לאדם על הבהמה, כי שניהם אינם קיימים לאחר מיתתם, ואם כן מדוע ברא ה' את האדם בצלמו, ונתן לו נשמת חיים המשכילה ומבינה, והרי לדברי איוב אין זה אלא רעה עבורו, שיודע ומבין שהוא עומד למות ולהאבד לעולם. אלא ודאי שאין הדבר כן, ובריאת האדם באופן נעלה ובכוחות רוחניים כבירים, מוכיחה כי עיקר האדם זהו החלק הרוחני שבו, שאינו אובד עם מיתת הגוף הגשמי, אלא קיימת לחיי נצח. ועל פי זה הוסיף ליישב את תמיהתו של איוב, מדוע אנו רואים רשע וטוב לו, ולפי דבריו אין זו קושיא כלל, כיון שהמודד לטוב ולרע אינו חיי הגוף אלא חיי הנפש, שהם העיקר, ואם כן ההצלחה שמצליח הרשע בקניני העולם הזה הגשמיים אינם נחשבים כלל כהצלחה, כי נפשו הרוחנית הולכת לאבדון, וגם בניו וזכרונו בעולם הזה יכרתו. ולעומת זאת, הצדיק, אף שהוא סובל בעולם הזה, הרי הוא משאיר שם ושארית טובים גם בעולם הזה, ועיקר שכרו שמור לו לעולם הבא, ונמצא שתחת יסורי הגוף החולף, יקבל שכר נצחי, קבוע וקיים. ואמנם את עיקרי הדברים, שתמורת היסורים יקבל הצדיק שכר כבר אמר בלדד השוחי בדבריו הראשונים (פרק ח), אך שם אמר שהתמורה תהיה כבר בעולם הזה, ועל כך הרבה איוב להשיב (פרק ט) שלא יתכן הדבר מכמה סיבות, ואילו עתה אומר בלדד שהתמורה תהיה בעולם הבא, שם יקבל הצדיק שכר טוב לנצח.
(א) וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר.
(ב) עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין – עד מתי תתווכחו באופן שהקץ והסיום של הויכוח יהיה על ידי מי שירבה במילים, כלומר, אם הויכוח הוא על פי ראיות, הרי מי שמביא את הראיה שאין עליה תשובה הוא מסיים את הויכוח, אך בויכוח שהוא רק בדיבורים ללא ראיות, הקץ יהיה רק כאשר יהיה מי שידבר כל כך הרבה מילים, עד שיתעייפו חבריו מלהשיב לו, ואין זו הדרך הראויה להתווכח, אלא תָּבִינוּ תחילה את הדברים, וְאַחַר נְדַבֵּר ונדון בדברים על פי הבנתם, ונוכל להביא ראיות מהתבונה והשכל.
