יג אִם־אֲ֭קַוֶּה שְׁא֣וֹל בֵּיתִ֑י בַּ֝חֹ֗שֶׁךְ רִפַּ֥דְתִּי יְצוּעָֽי׃ יד לַשַּׁ֣חַת קָ֭רָאתִי אָ֣בִי אָ֑תָּה אִמִּ֥י וַֽ֝אֲחֹתִ֗י לָֽרִמָּֽה׃ טו וְ֭אַיֵּה אֵפ֣וֹ תִקְוָתִ֑י וְ֝תִקְוָתִ֗י מִ֣י יְשׁוּרֶֽנָּה׃ טז בַּדֵּ֣י שְׁאֹ֣ל תֵּרַ֑דְנָה אִם־יַ֖חַד עַל־עָפָ֣ר נָֽחַת׃
֍ ֍ ֍
(יג) אִם אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי – והרי מה שיכול אני לקוות הוא שלאחר מותי יהיה השאול ביתי, בַּחֹשֶׁךְ של הקבר רִפַּדְתִּי את יְצוּעָי.
(יד) ואם תאמרו שאז מתחילים החיים האמיתיים, וכאילו לאחר מיתתי וקבורתי אוולד מחדש, הרי שלַשַּׁחַת – לרקבון המשחית את הגוף קָרָאתִי אָבִי אָתָּה, כי הוא היוצר אותי מחדש, לפי דבריכם, ואקרא אִמִּי וַאֲחֹתִי לָרִמָּה, כי הרימה הנוצרת בקבר אף היא נבראת מאותו רקבון, ואם כן אני והרימה נחשבים כאחים, בני אב אחד [והרימה אף קרויה 'אימי' כיון שאף היא חלק מההשחתה של הגוף, שכתוצאה ממנו נברא האדם מחדש, לפי דעתכם].
(טו) ומסיים איוב את טענותיו בשאלה כפולה, לפי דברי, שלאחר המיתה חוזר האדם אל ההעדר והאפס, וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי – על מה תחול התקווה לחיות חיים חדשים, אם האדם עצמו כבר אינו קיים. ולפי דבריכם, שאז מתחילים החיים האמיתיים, וְתִקְוָתִי מִי יְשׁוּרֶנָּה – מי בעולם הזה יראה וידע שיש לי תקווה לאחר המוות.
(טז) בַּדֵּי שְׁאֹל תֵּרַדְנָה – והרי דלתות הקבר והשאול נסגרות על האדם לאחר מיתתו, אִם יַחַד עַל עָפָר נָחַת – בשעה שהמת נוחת ויורד על עפרו, וכיון שאין איש מביט ורואה מה נעשה עם האדם לאחר מותו, ואין מי שיידע שאז הוא מקבל את שכרו וחי חיי נצח, אם כן בעולם הזה תישאר תמיד הטעות, או שיחזיקו את הצדיק לרשע מחמת שהתייסר, או שיידעו שהוא צדיק וישתוממו על דרכי ה' שמייסר את הרשעים, וכיון שכך, אין תשובתכם זו מיוסדת על אדני החכמה, ואין בכך כדי להשיב על שאלתי, מדוע מתייסר הצדיק בעולם הזה.
