י וְֽאוּלָ֗ם כֻּלָּ֣ם תָּ֭שֻׁבוּ וּבֹ֣אוּ נָ֑א וְלֹֽא־אֶמְצָ֖א בָכֶ֣ם חָכָֽם׃ יא יָמַ֣י עָֽ֭בְרוּ זִמֹּתַ֣י נִתְּק֑וּ מ֖וֹרָשֵׁ֣י לְבָבִֽי׃ יב לַ֭יְלָה לְי֣וֹם יָשִׂ֑ימוּ א֗֝וֹר קָר֥וֹב מִפְּנֵי־חֹֽשֶׁךְ׃
֍ ֍ ֍
(י) וְאוּלָם קורא אני לכֻּלָּם, לאותם שדנים אותי לזכות ותמהים על הנהגת ה', ולאותם שדנים אותי לחובה ומחזיקים אותי לחוטא, תָּשֻׁבוּ ותעיינו בדבר פעם נוספת, וּבֹאוּ נָא להתווכח עימי, וְלֹא אֶמְצָא בָכֶם חָכָם, כי כולכם טועים בדבריכם.
(יא) כי הלא יָמַי ושנותי בעולם הזה כבר עָבְרוּ, זִמֹּתַי – ומחשבותי העמוקות כבר נִתְּקוּ והתבטלו, וכן מוֹרָשֵׁי לְבָבִי – המחשבות הקבועות בליבי [כאילו הם ירושה אצלי] גם כן נתקו והתבטלו, עד שלא נשארה לי עוד תקוה בעולם הזה.
(יב) ואם כן איך תנחמוני בהבל, לַיְלָה לְיוֹם יָשִׂימוּ – כי תאמרו שהלילה, שהוא חשכת המוות והקבר, זהו היום האמיתי שבו קבל האדם את שכרו, אוֹר קָרוֹב מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ – וכמו שלאחר הלילה החשוך מאיר אור היום, כך תאמרו שלאחר המוות יבוא אור החיים הנצחיים, שזהו האור האמיתי.
