פרק ז א כֹּ֤ה הִרְאַ֨נִי֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה וְהִנֵּה֙ יוֹצֵ֣ר גֹּבַ֔י בִּתְחִלַּ֖ת עֲל֣וֹת הַלָּ֑קֶשׁ וְהִ֨נֵּה־לֶ֔קֶשׁ אַחַ֖ר גִּזֵּ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ ב וְהָיָ֗ה אִם־כִּלָּה֙ לֶֽאֱכוֹל֙ אֶת־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ וָֽאֹמַ֗ר אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ סְֽלַֽח־נָ֔א מִ֥י יָק֖וּם יַֽעֲקֹ֑ב כִּ֥י קָטֹ֖ן הֽוּא׃ ג נִחַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־זֹ֑את לֹ֥א תִֽהְיֶ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃
֍ ֍ ֍
פרק ז (א) כפי שהתבאר לעיל (פרק ד), הביא ה' על ישראל חמשה עונשים כדי שישובו בתשובה, שלשה עונשים של רעב, ושני עונשים של דבר וחרב, וכיון שלא שבו היתה מידת הדין מתוחה עליהם, ועתה מתאר הנביא את מחזות הנבואה שראה, כיצד יוצאים העונשים מהכח אל הפועל, כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי אֱלֹהִים, וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי – יצר ה' את מכת הארבה, בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ – בזמן צמיחת התבואה האחרונה בשנה [וכיון שהיא צומחת מירידת המלקוש, שהוא הגשם האחרון בשנה, מכונה תבואה זו בשם 'לקש'], וְהִנֵּה לֶקֶשׁ זה צמח באיחור רב, אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ – לאחר הזמן שגוזזים את צאן המלך, והיינו באמצע הקיץ, כי באותה שנה התאחרו הגשמים, וכשהתחילה התבואה לצמוח באו עליה מכות ירקון ושדפון, וכשצמחה תבואה מאוחרת זו בקיץ הכין ה' את מכת הארבה.
(ב) וְהָיָה אִם כִּלָּה לֶאֱכוֹל אֶת עֵשֶׂב הָאָרֶץ – ובזמן שראה בנבואתו שהארבה קרוב לכלות את כל עשב הארץ, ועוד מעט לא ישאר מאומה, וָאֹמַר, אֲדֹנָי אֱלֹהִים, סְלַח נָא, כי בשלשת החטאים הראשונים סולח ה' לאדם, וזה היה העונש השלישי [לאחר איחור הגשמים, ומכות השדפון והירקון], כי מִי יָקוּם יַעֲקֹב – איך תהיה תקומה לעם ישראל, כִּי קָטֹן הוּא בכמותו, וגם קטן הוא במדרגתו הרוחנית, ולכן אין תקווה שיקום ויתחזק מעצמו במצוות ומעשים טובים.
(ג) ועל ידי תפילתו של הנביא נִחַם ה' עַל הגזירה הזֹאת, ולֹא תִהְיֶה, אָמַר ה'.
