ג) אדם שמקדיש בהמה לקרבן, צריך לפרט בפיו לאיזה מין קרבן כוונתו, אבל המתכוין לומר שתהא הבהמה קרבה לשם 'שלמים', ואמר בטעות שתהיה 'עולה'. או שרצה להקדישה לשם 'עולה' וטעה ואמר 'שלמים', לא אמר כלום – לא חלה הקדשתו, עד שיהיה פיו ולבו שוים. לפיכך, המתכוין לומר על בעל חיים בעל מום שיהא עולה, והקדישו בטעות לשם שלמים, או שהתכוין להקדיש שלמים ואמר עולה, אף על פי שנתכוון לאיסור, וכמו שהתבאר שבהקדשה בפני עצמה יש איסור ולוקים עליו, כיון שבאופן זה לא היו פיו וליבו שוים, ולא חלה הקדשתו, אינו לוקה. ומי שדימה – היה סבור בדעתו שמותר להקדיש בעל מום למזבח, והקדיש, הרי זה קדוש, ואינו לוקה:
ד) השוחט בעל מום לשם קרבן, לוקה. שהרי נאמר בבעלי מומין 'לא תקריבו אלה לה", ומפי השמועה למדו [-וקיבלו חז"ל] שזה אזהרה לשוחט בעל מום לשם קרבן. וכן הזורק דם בעלי מומין על המזבח, לוקה, שהרי נאמר בהן 'לא תקריבו (אלה) לה", מפי השמועה למדו שזה אזהרה לזורק את הדם. וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח, לוקה, שנאמר 'ואשה לא תתנו מהם על המזבח', אלו החלבים. נמצאת למד שאם הקדיש אדם קרבן בעל מום, ושחטו, וזרק דמו, והקטיר אימוריו, לוקה ארבע מלקיות.
