כו וְאַחַ֣ר ע֭וֹרִי נִקְּפוּ־זֹ֑את וּ֝מִבְּשָׂרִ֗י אֶֽחֱזֶ֥ה אֱלֽוֹהַּ׃ כז אֲשֶׁ֤ר אֲנִ֨י ׀ אֶֽחֱזֶה־לִּ֗י וְעֵינַ֣י רָא֣וּ וְלֹא־זָ֑ר כָּל֖וּ כִלְיֹתַ֣י בְּחֵקִֽי׃ כח כִּ֣י תֹֽ֭אמְרוּ מַה־נִּרְדָּף־ל֑וֹ וְשֹׁ֥רֶשׁ דָּ֝בָ֗ר נִמְצָא־בִֽי׃ כט גּ֤וּרוּ לָכֶ֨ם ׀ מִפְּנֵי־חֶ֗רֶב כִּֽי־חֵ֭מָה עֲוֹנ֣וֹת חָ֑רֶב לְמַ֖עַן תֵּֽדְע֣וּן שַׁדּֽוּן׃
֍ ֍ ֍
(כו) וכלפי מה שניחמוהו שעיקר השכר הוא לאחר המיתה, כי הנפש נשארת קיימת לעולם ומתענגת על זיו השכינה, משיב להם איוב בתמיהה, וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת – וכי לאחר שעורי הוכה מכות רבות עד שנשחת כולו, וּמִבְּשָׂרִי אשר גם הוא מוכה במחלות אנושות, אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ – וכי בגוף חבול זה אוכל לראות את ה' ולקבל את שכרי, וכשיטתו עתה שקיום הנפש תלוי בקיום הגוף, וכיון שאבדה תקוותו של הגוף, לא תוכל הנפש לקבל שכר או עונש על מעשיה בעודה בגוף.
(כז) ואמנם הכל רואים רק את הפצעים והשחין החיצוניים, אך אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי את מכותי וחוליי הפנימיים, וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר כי כָּלוּ כִלְיֹתַי בְּחֵקִי, באופן שאין עוד תקווה לגוף להתרפא.
(כח) ואם כן, וכי יש לי עוד למה לקוות, כִּי מחמת כן תֹאמְרוּ בטענותיכם נגדי, מַה נִּרְדָּף לוֹ – מדוע אני מרגיש נרדף, וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא בִי – והרי שורש קיומי, שזו הנפש, עדיין נמצאת וקיימת בי לעולם, והלא אין הדבר כן, וכפי שביאר בטענתו.
(כט) ומסיים את דבריו אלו ואומר לרעיו, גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב הדין המתוחה עליכם על חטא אונאת דברים, שציערתם אותי בחינם, כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב – כי העוון שמחמתו באה החרב, והוא עוון אונאת דברים, בא בחימה ובכעס גדול, לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן – ואז תדעו ותכירו שאכן יש דין ומשפט בעולם, כי עתה אתם מדברים על עניני שכר ועונש בפיכם ובלשונכם, אך אינכם יודעים זאת בידיעה ברורה, אך לאחר שיבואו עליכם העונשים הללו, תכירו ותדעו זאת באמת.
