ט וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה וְהֵֽבֵאתִ֥י הַשֶּׁ֖מֶשׁ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם וְהַֽחֲשַׁכְתִּ֥י לָאָ֖רֶץ בְּי֥וֹם אֽוֹר׃ י וְהָֽפַכְתִּ֨י חַגֵּיכֶ֜ם לְאֵ֗בֶל וְכָל־שִֽׁירֵיכֶם֙ לְקִינָ֔ה וְהַֽעֲלֵיתִ֤י עַל־כָּל־מָתְנַ֨יִם֙ שָׂ֔ק וְעַל־כָּל־רֹ֖אשׁ קָרְחָ֑ה וְשַׂמְתִּ֨יהָ֙ כְּאֵ֣בֶל יָחִ֔יד וְאַֽחֲרִיתָ֖הּ כְּי֥וֹם מָֽר׃
֍ ֍ ֍
(ט) ומוסיף להמשיל בדרך נוספת את חורבן הארץ, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים, וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם, וזהו משל לאור הצלחתם ומזלם, שיחשיך להם, וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר על ידי ענן וערפל, וזהו משל לכך שיסכל את עצתם ויכשיל את גבורתם הטבעית, ושני הדברים יהיו שלא כדרך ההנהגה הטבעית.
(י) וְהָפַכְתִּי את חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל, על ההוה ועל העתיד, וְכָל שִׁירֵיכֶם ייהפכו לְקִינָה על העבר, וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק, שהדרך היא ללובשו בעת שמתפללים על צרה עתידית, שלא תבוא, וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה על הצרות שכבר אירעו, וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד – כמי שמתאבל על בנו היחיד, שאין לו בן אחר להתנחם בו, אך עדיין יכול הוא להתנחם בכך שהוא עצמו עדיין חי, וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר – כיום המוות, שאין האדם יכול להתנחם אפילו בחיי עצמו, ואובדת תקוותו לגמרי.
