יט לֹ֘א נִ֤ין ל֣וֹ וְלֹא־נֶ֣כֶד בְּעַמּ֑וֹ וְאֵ֥ין שָׂ֝רִ֗יד בִּמְגוּרָֽיו׃ כ עַל־י֭וֹמוֹ נָשַׁ֣מּוּ אַֽחֲרֹנִ֑ים וְ֝קַדְמֹנִ֗ים אָ֣חֲזוּ שָֽׂעַר׃ כא אַךְ־אֵ֭לֶּה מִשְׁכְּנ֣וֹת עַוָּ֑ל וְ֝זֶ֗ה מְק֣וֹם לֹֽא־יָדַֽע־אֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(יט) לֹא נִין לוֹ – כי לא ישאר לו בן בארץ, וְלֹא נֶכֶד ישאר בְּעַמּוֹ, וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו – ואף אותם שהתגוררו בביתו ואינם צאצאיו, לא ישאר מהם שריד.
(כ) עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים – הדורות האחרונים ישתוממו על עונש הרשע, שתיכרת נפשו ויאבד זכרו, וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר – וגם הדורות הקדמונים תאחזם סערה ובהלה, כי בכל הדורות, הראשונים והאחרונים, היה זה העונש המבהיל ביותר, שתאבד נפש האדם מהחיים הנצחיים.
(כא) מסיים בלדד השוחי ואומר שאינו מסכים לדעתו של איוב, שאין כלל חיים נצחיים לאחר מיתת האדם, אלא אַךְ אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל – זהו רק עונשו של הרשע, וְזֶה מְקוֹם לֹא יָדַע אֵל – זהו המקום הראוי למי שכפר בה', אבל הצדיקים והבינוניים, המאמינים בה', תישאר נשמתם צרורה בצרור החיים, להתענג בשכר המוכן להם לעולם הבא. וגם בדבריו אלו התכוון לרמוז על איוב עצמו, שמחמת שאינו מאמין בהשארת הנפש לאחר המיתה, תאבד נפשו לנצח, ולא יהיה לו חלק בעולם הבא.
