הלכות איסורי המזבח, פרק א, יא

יא) כפי שהתבאר, אסור להקריב לקרבן אף בהמה בעלת מום שעתיד לעבור, ואם כן מה החילוק בין בהמה בעלת מום קבוע לבין בעלת מום עובר, שבעלת מום קבוע, אם ילדה ולד והיא קדש, וכל ולשד הנולד לבהמת קדשים – קדוש גם הוא, כיון שאי אפשר להקריב את האם מחמת מומה, יפדה גם הולד ויצא לחולין, ואף על פי שהוא תמים, ומצד עצמו היה ניתן להקריבו, כדי שלא יהיה טפל, שזהו הולד, חמור מן העיקר, שזו האם. ואם נתעברה קודם שתפדה, וילדה אחר פדיון, הולד חולין. ואם מתה קודם שתפדה, נפדית אחר שתמות, שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה, מפני שהיתה בעלת מום קבוע, ואינה ראויה לקרבן כלל. אבל המקדיש בהמה בעלת מום עובר, או שהקדיש בהמה תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע, ובשני אופנים אלו נמצא שהיתה בבהמה קדושת הגוף גמורה להיקרב כקרבן, אם מתה קודם שתפדה, תקבר כשאר הקדשים התמימים, מפני שהיא צריכה העמדה והערכה כדי לצאת לחולין, כמו שביארנו בהלכות ערכין. ואם נשחטה קודם שתפדה, הרי זו נפדית כל זמן שהיא מפרכסת, ואחר כך תאכל, ואם ילדה, יקרב ולדה. אם נתעברה קודם שתפדה, וילדה אחר שנפדית, הולד אסור ואינו נפדה. אלא כיצד יעשה, סמוך לפדיון אמו מתפיס – מקדיש את זה הולד לשם אותו הזבח שאמו קדושה לו, והטעם שעושה כן, לפי שאינו יכול להקריבו [מכח קדושת אמו], מפני שבא מכח קדושה דחויה, שהרי קדושת האם נדחית מהקרבה מחמת מומה, ולכן עליו  להקדיש את הולד מצד עצמו, ואז יהיה ניתן להקריבו.