וּבאופן שנשברה החבית שנשא הפועל, אִי אִיכָּא סָהֲדֵי דְמַסְהֲדִי – אם יש עדים המעידים דְּשֶׁלֹא בִּפְּשִׁיעָה נִשְׁבְּרָה החבית, מִיפְטַר הפועל אֲפִלּוּ מִשְּׁבוּעָה, דְּתַנְיָא בברייתא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר, נאמר בפסוקים (שמות כב ט-י) 'כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה, שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם', ויש לדרוש את סמיכות הפסוקים כאילו נאמר 'אֵין רוֹאֶה, שְׁבוּעַת ה' תִהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם', כלומר, רק כאשר אין עדים שראו את הדבר, נשבע השומר, הָא – אבל אם יֵשׁ רוֹאֶה, יָבִיא רְאָיָה – יביא את העדים שראו את הדבר, וְיִפָּטֵר [ואמנם דין פשוט הוא בכל התורה שעדים נאמנים, ולהלן יבואר מה התחדש בדין זה כאן].
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה קָא מְעַבַר חַבִיתָא דְּחַמְרָא לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שהעביר חבית יין עבור חבירו, בְּרִיסְתְּקָא דִּמְחוֹזָא – ברחבת העיר מחוזא, וְתַבְרֵיהּ בְּזִיזָא דִּמְחוֹזָא – ונשברה החבית בזיז שהיה בולט שם, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לדין לפני רבא, אָמַר לֵיהּ רבא, רִיסְתְּקָא דִּמְחוֹזָא שְׁכִיחֵי בָּהּ אִינְשֵׁי – ברחבה זו של העיר מחוזא מצויים בני אדם, ולכן אַיְיתֵּי רְאָיָה דְּלֹא פָּשַׁעַתְּ בָּהּ – עליך להביא עדים שראו שלא פשעת בנשיאת החבית, וְאִיפְטַר – ותיפטר מתשלומים. אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ – בנו של רבא, לרבא, כְּמַאן – כדעת מי פסקת כן, האם כְּאִיסִי בן יהודה. אָמַר לֵיהּ – השיב רבא לבנו, אִין – אכן, כְּאִיסִי בן יהודה פסקתי, האומר שאם יש רואה עליו להביא עדים ולהפטר. וּסְבִירָא לָן כְּוָתֵיהּ – ואנו פוסקים הלכה כמותו.
ומבאר הרי"ף, מִדְּאַצְטַרְכֵיהּ רָבָא לְאָתוֹיֵי רְאָיָה דְּלֹא פָּשַׁע בָּהּ – מכך שרבא הצריך את הפועל להביא ראיה שלא פשע בנשיאת החבית, שַׁמְעִינָן דְּהֵיכָא דְּלֵיכָּא סָהֲדֵי דְּלֹא פָּשַׁע בָּהּ – יש ללמוד מכך שבאופן שאין עדים שלא פשע בחבית, דְּמַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ – שמשביעים אותו שבועה שלא פשע בה, וְלֹא מְשַׁבְּעִינַן לֵיהּ דְּשֶׁלֹא בְּכַוָּנָה תַּבְרָהּ – אך אין משביעים אותו שלא שבר בכוונה, שאם כן היה רבא אומר לו שעליו להביא עדים שלא שבר את החבית בכוונה, וְהַךְ דְּאָמַר רָבָא – ומה שאמר רבא לעיל שמשביעים אותו שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה שְׁבַרְתִּיהָ, לְטַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר – אמר כן רק לשיטתו של רבי מאיר [הסובר שפטור אפילו אם פשע, וחייב רק אם התכוון לשבור בכוונה], כִּדְפָרְשִׁינָן – וכפי שפירשנו לעיל, וְלֵיהּ לֹא סְבִירָא לֵיהּ – ורבא עצמו אינו סובר כן, אלא סובר שחייב גם בפשיעה, דְּהָא רָבָא גוּפֵיהּ הוּא דְּאָמַר הַךְ קַמַּיְיתָא וְהוּא דְּאָמַר הַאי בַּתְרָיְיתָא – שהרי רבא עצמו הוא שאמר לעיל שנשבע שלא שברה בכוונה, וכאן אמר לו להביא עדים שלא פשע, ומוכח שדבריו לעיל הם רק לשיטתו של רבי מאיר.
מביאה הגמרא מעשה נוסף באותו ענין: הַהוּא גַבְרָא דְּאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ זַבִּין לִי אַרְבַּע מֵאָה דָּנֵי חַמְרָא – מעשה באדם שאמר לחבירו שיקנה עבורו ארבע מאות חביות של יין, לְסוֹף אָמַר לֵיהּ – לאחר זמן אמר לו אותו אדם, זְבֵנִית לָךְ אַרְבַּע מֵאָה דָּנֵי חַמְרָא – קניתי לך ארבע מאות חביות של יין, וְתַקִּיפוּ לְהוּ – אך הם החמיצו. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לדין לפני רבא, אָמַר לֵיהּ רבא, אַרְבַּע מֵאָה דָּנֵי חַמְרָא כִּי תְּקִיפוּ – כאשר מחמיצים ארבע מאות חביות יין, קָלָא אִית לָהּ לְמִילְּתָא – יש קול ופרסום לדבר, זִיל אַיְיתֵּי רְאָיָה – לך והבא ראיה על ידי עדים שיעידו על כך, דְּכִי זַבְּנַת לֵיהּ חַמְרָא הֲוֵי – שכאשר קנית את החביות אכן היו של יין, וְאִיפְטַר – ותיפטר, אך ללא עדים אנו חוששים שמא מלכתחילה קנית חביות של חומץ, בזול. אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ – בנו של רבא, כְּמַאן – כדעת מי פסקת הלכה זו, האם כְּאִיסִי בן יהודה. אָמַר לֵיהּ רבא, אִין – אכן, כְּאִיסִי, וּסְבִירָא לָן כְּוָותֵיהּ.
עתה מבאר הרי"ף את עיקר החידוש בדינו של איסי בן יהודה: הָא דְּתָנֵי – דין זה ששנה אִיסִי בברייתא, חָזֵינָא בֵּיהּ תְּרֵי טַעֲמָא – מצאנו בזה שני ביאורים, אִיכָּא מַאן דְּאָמַר לְאַפְטוֹרֵי נִתְבָּע מִשְּׁבוּעָה הוּא דְּתָנֵי אִיסִי הָכֵי – יש מי שמבאר שאיסי בן יהודה בא לומר שאם מביא הפועל ראיה הרי הוא נפטר משבועה, כִּפְּשׁוּטָן שֶׁל דְּבָרִים, וְלפי זה אִי לֵיכָּא רְאָיָה – אם אין לו ראיה בעדים לדבריו, מִשְׁתַּבַּע וּמִיפְטַר – הרי הוא נשבע ונפטר. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – אך יש מי שאומר שלא יתכן לפרש כן את דברי איסי בן יהודה, אַטּוּ אֲנָן לֹא יַדְעִינָן דְּמַאן דְּאִית לֵיהּ רְאָיָה – וכי לולא דבריו לא ידענו שמי שיש לו ראיה בעדים, דְּמַיְיתֵי רְאָיָה וּמִיפְטַר – שמביא ראיה ונפטר, וְאִם כֵּן קשה, מַאי אָתָא אִיסִי לְאַשְׁמוּעִינָן – מה חידש איסי בדבריו. אֶלָּא יש לפרש את דברי איסי באופן אחר, דהָא אָתָא אִיסִי לְאַשְׁמוּעִינָן – שזהו חידושו של איסי, דְּהֵיכָא דְּיֵשׁ רוֹאֶה – שבאופן שיש אפשרות להביא עדים, והיינו שאירע הדבר במקום שמצויים עדים, לֵיכָּא שְׁבוּעָה – אינו יכול להיפטר על ידי שבועה כלל, אֶלָּא אוֹ יָבִיא רְאָיָה בעדים וְיִפָּטֵר, אוֹ יְשַׁלֵּם, אֲבָל שְׁבוּעָה לֵיכָּא – אך אין שבועה מועילה באופן זה. וְאַכְרַע [-והכריע] רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל זַ"ל הַאי טַעֲמָא בַּתְרָא – כביאור האחרון, שאין שבועה מועילה באופן זה, וְסַיְּיעֵיהּ – והביא רבינו חננאל ראיה לכך מֵהַאי מַעֲשֶׂה – מאותו מעשה דְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, דְּתַבְרוּ לֵיהּ הַנְהוּ שָׁקוֹלָאֵי חָבִיתָא דְּחַמְרָא – שהסבלים שנשאו עבורו חבית יין שברו לו את החבית, וְשַׁקְלֵיהּ לִגְלִימַיְיהוּ – ונטל את גלימותיהם של הסבלים, אֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב – ובאו לדין לפני רב, אָמַר לֵיהּ רב לרבה בר רב הונא, זִיל הַב לְהוּ גְלִימַיְיהוּ – לך והשב להם את גלימותיהם, וְאָמַר לֵיהּ רַבָּה בר רב הונא לרב, דִּינָא הָכֵי – וכי כך הוא הדין, שהם פטורים מלשלם על החבית ששברו, וְלֹא אָמַר לֵיהּ אִין – ולא השיב לו רב שאכן כך הוא הדין, וְאַף לֹא אָמַר לֵיהּ שְׁבוּעָה אִית לָךְ גַּבַּיְיהוּ וְלֹא מָמוֹנָא – ואף לא אמר לו רב שיכול הוא רק להשביעם אך לא ליטול מהם ממון, שַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ומשמע מכך, שבְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ רְאָיָה הוּא – אותו מעשה אירע במקום שניתן להביא ראיה בעדים כיצד נשברה החבית, וְאָמַר לְהוּ רַבָּה בר רב הונא אַיְיתוּ רְאָיָה וְאִיפַּטְרוּ – הביאו ראיה שלא פשעתם ותיפטרו מתשלומים, אוֹ שְׁלִימוּ – או שתשלמו, והיינו כדברי איסי בן יהודה לפי הפירוש האחרון, שבמקום שניתן להביא ראיה אי אפשר להפטר בשבועה, וכיון שלא הביאו ראיה נטל מהם רבה בר רב הונא את גלימותיהם, וְהוֹדָה לוֹ רַב שמצד הדין אכן נהג כהלכה, וּבָא לוֹ רב מִדֶּרֶךְ אַחֶרֶת, שעליו לנהוג לפנים משורת הדין, וכמו שנאמר 'לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים'.
מביא הרי"ף סיוע נוסף לביאור זה: וּכְוָתֵיהּ מִיסְתַּבְּרָא – ומסתבר כדברי רבינו חננאל, שזהו ביאור דינו של איסי בן יהודה, דְּאִי לֹא תֵּימָא הָכֵי – שאם לא כן, לְמַאי אִיצְטְרִיךְ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא אַתְמוֹהֵי עֲלֵיהּ דְּרָבָא – מדוע תמה רב יוסף בנו של רבא על רבא, ואמר לו 'כְּמַאן, כְּאִיסִי', וְאָמַר לֵיהּ רָבָא 'אִין, כְּאִיסִי, וּסְבִירָא לָן כְּוָותֵיהּ', והרי אם דינו של איסי היה רק שעדים מועילים לפוטרו, דין פשוט הוא, ואין מקום לתמיהתו של רב יוסף, ולא ללשון תשובתו של רבא, אֶלָּא ודאי מִשּׁוּם דְּאִית בָּהּ בְּמִילְתָא דִיחוּקָא בְּדַעְתֵּיהּ – כיון שיש דוחק מסוים בדין זה, והיינו שאין שבועה מועילה כיון שיכול הפועל להביא עדים, מִשּׁוּם הָכִי אַתְמַהּ רַב יוֹסֵף עֲלֵיהּ דַּאֲבוּהָּ – מחמת כן תמה רב יוסף על רבא אביו, וְאָמַר לֵיהּ אֲבוּהַּ – והשיב לו רבא אביו, אִין – אכן, אַף עַל גַב דִּתְמִיהַּ מִילְּתָא – על אף שדין זה תמוה, הָכֵי סְבִירָא לָן – כך אנו פוסקים להלכה, כדברי איסי.
אַתְקִין – תיקן תקנה זו רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, בְּאַתְרָא דְדָרוּ בְּאַגְרָא – במקום שדרכם לישא שני כדים במוט אחד, והמוט כפוף באמצעו ומונח על כתיפו, [וְאִיתְּבַר] – ונשבר המוט ונשברו הכדים, מְשַׁלֵּם פַּלְגָּא – משלם הפועל חצי מהנזק, והטעם לכך, כיון דאוֹנְסָא זוּטְרָא הוּא – אונס קטן הוא זה, לפי שמוט זה נָפִישׁ לְחַד – כבד הוא עבור אדם אחד, וְזוּטָר לִתְרֵי – ומועט הוא עבור שני בני אדם, ולכן דרך פועל אחד להתחזק ולשאת אותו לבדו, ולכן דָּמֵי לְאֹנֶס וְלֹא דָּמֵי לְאֹנֶס – הרי זה דומה קצת לאונס, אך אין זה אונס ממש, ולכן משלם מחצה. דְּדָרֵי בְּרִיגְלָא – אך אם נטל פועל אחד את המשא במוט שדרך שני בני אדם ליטלו, הרי זו פשיעה, ולכן אם נשבר, מְשַׁלֵּם כּוּלֵּיהּ – משלם את כל הנזק.
סְלִיקוּ לְהוּ הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאוּמָּנִין
