משנה
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים, וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים מוקדם יותר משאר הפועלים, וְכן אם אמר להם לְהַעֲרִיב – לעבוד עד שעה מאוחרת בערב, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב כל כך כמו שביקש מהם, אֵינוֹ יָכוֹל לְכֻפָּן על כך, ואף ששילם להם שכר יותר מהרגילות אינו יכול לומר שעל דעת כן הוסיף להם, אלא יכולים הם לומר לו שהתוספת היא על כך שיעשו עבורו עבודה טובה במיוחד.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן – לתת מזונות לפועלים, יָזוּן, מקום שנהגו לְסַפֵּק בִּמְתִיקָה – ליתן לפועלים מידי פעם מיני מתיקה, יְסַפֵּק, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
ואם היה זה מקום שנהגו לזון את הפועלים, והוסיף בעל הבית ואמר להם שיתן להם מזונות, בודאי היתה כוונתו להוסיף להם מזונות יותר מהרגילות. ומַעֲשֶׂה בְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ, צֵא וּשְׁכוֹר לנו פוֹעֲלִים, ובאותו מקום נהגו לתת מזונות לפועלים אף ללא תנאי, והלך בנו וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת בפירוש, וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ, בְּנִי, אֲפִלּוּ אם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִשְׁעָתוֹ – בשעת גדולתו, כשהיה מלך, לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֶלָּא עליך לעשות כך, עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]יַתְחִילוּ בִמְלָאכָה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם אני שוכר אתכם כפועלים עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם תביעה עָלַי אֶלָּא לאכילת פַת וְקִטְנִית בִּלְבָד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן בפירוש, אלא אף על פי שהתנה לתת להם מזונות, ואף שהיה זה מקום שנהגו לתת מזונות ללא תנאי, מכל מקום אינו צריך להוסיף יותר מהרגילות, אלא הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
גמרא
שנינו במשנה, 'הכל כמנהג המדינה', ומבררת הגמרא, לשון 'הַכֹּל', לְאַיְתּוּיֵי מַאי – מה היא באה לרבות ולהוסיף. ומבארת, לְאַיְתּוּיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנָן – לרבות דין זה ששנו חכמים בברייתא, הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וְאָמַר לוֹ שיתן לו שכר כְּאֶחָד וְכִשְׁנַיִם מִבְּנֵי הָעִיר, והתברר שיש כמה מנהגים בעיר, יש שמשלמים יותר ויש שמשלמים פחות, נוֹתֵן לוֹ כְּפָחוֹת שֶׁבִּשְׂכִירוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן, כלומר, נותן לו כפי המנהג הבינוני שבעיר.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, זֹאת אוֹמֶרֶת – יש ללמוד מדין זה של משנתנו, שהולכים אחרי מנהג המקום, שיש אופנים שהַמִּנְהָג מְבַטֵּל את ההֲלָכָה, שהרי לא אמרו כאן המוציא מחבירו עליו הראיה וכדומה מכללי ההלכה במקום שיש ספק, אלא אמרו שהולכים אחרי המנהג.
משנה
נאמר בתורה (דברים כג כה-כו) "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן, כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ", ובגמרא יבואר שפסוקים אלו עוסקים בפועל העושה מלאכתו בשדה של אחר, ומשנתנו מבארת לאילו פועלים מותר לאכול מפירות בעל הבית: וְאֵלּוּ פועלים האוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה מפירות בעל השדה, הָעוֹשֶׂה מלאכתו בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, כלומר, כשתולש את הפירות מן העץ, שנאמר 'ואל כליך לא תתן', ומכך שהזהירה התורה את הפועל שלא יתן לתוך כליו, הרי שמדובר בשעה שנותן אל כליו של בעל הבית, וְכן העושה מלאכתו בְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע, רשאי לאכול ממנו עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ להתחייב במעשר, או שלש עיסה קודם שנגמרה מלאכתה להתחייב בחלה, וּבתנאי שיהא עוסק בְדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִין, הָעוֹשֶׂה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ גְּמַר מְלָאכָה, כגון שעודר סביב האילן וכדומה, וְכן העושה מלאכה בְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע מֵאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ להתחייב במעשר או בחלה, כגון שעוסק בעיסה לאחר שהתחייבה בחלה, וּבְדָבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, כגון העוסק בבשר וביצים או חלב.
גמרא
תַּנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק (דברים כג כה) 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ', ומנין שפסוק זה עוסק בפועל, לפי שנֶאֱמַר כָּאן לשון 'כִּי תָבֹא', וְנֶאֱמַר לְהַלָּן, לגבי תשלום שכר שכיר (דברים כד טו) 'וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ', מַה לְּהַלָּן בְּפוֹעֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַף כָּאן בְּפוֹעֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
מוסיפה הברייתא ודורשת את הפסוק, 'רֵעֶךָ', ולֹא הֶקְדֵּשׁ, שהעושה מלאכה בשדה של הקדש אינו רשאי לאכול. 'וְאָכַלְתָּ', וְלֹא מוֹצֵץ, שאינו רשאי למצוץ את המיץ שבתוך הענבים ולהשליך את הקליפות והגרעינים, 'עֲנָבִים', וְלֹא עֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר, שאין הפועל רשאי להוסיף דבר משלו בעת אכילת הפירות של בעל הבית, וכגון לטבול את הענבים במלח, כיון שבאופן זה אוכל הפועל יותר. 'כְּנַפְשְׁךָ', כלומר, בדומה לבעל הבית עצמו כָּךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל, מַה נַּפְשְׁךָ [-נפש בעל הבית] אַתָּה אוֹכֵל וּפָטוּר ממעשר, כיון שעדיין לא נגמרה מלאכתו להתחייב במעשר, אַף פּוֹעֵל אוֹכֵל וּפָטוּר ממעשר. 'שָׂבְעֶךָ', היינו כדי שביעה, וְלֹא שיאכל הפועל אֲכִילָה גַּסָּה, שאוכל בעל כרחו. 'וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן', ללמד שרק בִּזְמַן שֶׁאַתָּה נוֹתֵן פירות לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, והיינו שנגמרה הבשלתם של הפירות, אַתָּה אוֹכֵל, וְאילו בִזְמַן שֶׁאֵין אַתָּה נוֹתֵן לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אלא אתה עוסק בשאר מלאכות, כמו עידור וניכוש וכדומה, אֵין אַתָּה אוֹכֵל.
