הגמרא ממשיכה לדון באופני ההיתר של הפועל לאכול מהמאכלים שהוא עוסק בהם, וכן באיסור לחסום בהמה מלאכול בדבר שהיא עוסקת בו: אַשְׁכְּחָן – מצאנו בתורה היתר אכילה לאָדָם העוסק במלאכה בִּמְחֻבָּר לקרקע, דִּכְתִיב (דברים כג כה-כו) 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ', 'כִּי תָּבוֹא בְּקָמַת רֵעֲךָ', וְכן מצאנו שאסור למנוע אכילה של שׁוֹר העוסק במלאכה בְּתָלוּשׁ, דִּכְתִיב (דברים כה ד) 'לֹא תַּחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ', אך אָדָם העוסק במלאכתו בְּתָלוּשׁ, וְשׁוֹר העוסק במלאכה בִּמְחֻבָּר, מְנָּא לָן – מנין לנו שאף הם רשאים לאכול ממלאכתם, מבארת הגמרא, אָמַר רָבִינָא, מִכְדֵי – והרי בכל מקום שכתוב בתורה 'שור', 'שׁוֹר' 'שׁוֹר' מִשַּׁבָּת גַּמְרִינָן – אנו לומדים בגזירה שוה מ'שור' האמור בשבת, שכשם שלענין שבת אין הכוונה דווא לשור אלא לכל בעלי חיים, אף בשאר מקומות שהזכירה התורה שור הכוונה גם לשאר בעלי חיים, ואם כן כשכתבה התורה 'לא תחסום שור בדישו', כוונתה גם לשאר בעלי חיים, ואם כן לִכְתּוּב רַחְמָנָא – יכלה התורה לכתוב רק 'לֹא תָדוּשׁ בַּחֲסִימָה', ואילו לשון 'לֹא תַּחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ' דְכָתַב רַחְמָנָא – שכתבה התורה, לָמָּה לִי – לשם מה כתבה זאת, אלא ודאי כדי לְאַקּוֹשֵׁי – להקיש ולדמות את החוֹסֵם לְנֶחְסָם, וְאת הנֶחְסָם לַחוֹסֵם, כלומר, את האדם לשור ואת השור לאדם, וכך יש לדרוש, מַה [-כשם ש]חוֹסֵם, והיינו אדם, אוֹכֵל בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע וכפי שהתבאר בפסוקים שהובאו לעיל, אַף נֶחְסָם, והיינו בעל חיים העוסק במלאכה, אוֹכֵל בִּמְחֻבָּר. וּמַה נֶּחְסָם אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ, שהרי נאמר לא תחסום שור בדישו, אַף חוֹסֵם, והיינו אדם, אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ מן הקרקע בשעה שהוא עוסק במלאכתו.
מביאה הגמרא כמה ברייתות הדורשות כמה הלכות מאופן זה של דישה שאמרה התורה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אמרה תורה לגבי איסור חסימת בעלי חיים אופן של דַּיִשׁ, ומשם למדנו שגם פועל אוכל מדבר תלוש שהוא עוסק במלאכתו, ויש ללמוד מכך שאמרה התורה דווקא אופן זה, מַה [-כשם ש]דַּיִשׁ מְיֻחָד בכך שהוא דָבָר שֶׁגִּדּוּלֵי קַרְקַע וּפוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, אַף כָּל גִּדּוּלֵי קַרְקַע פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, יָצָא מכלל זה הַחוֹלֵב את הבהמה, וְהַמְּחַבֵּץ את החלב לעשות ממנו חמאה, וְהַמְּגַבֵּן – עושה מהחלב גבינה, שֶׁאֵין אלו גִּידּוּלֵי קַרְקַע, אֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ.
תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת דרשה מפסוק זה, 'דַּיִשׁ', מַה [-כשם ש]דַּיִשׁ מְיֻחָד בכך שהוא דָבָר שֶׁגִּדּוּלֵי קַרְקַע ועבודת הפועל היא בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה של הדבר, לאחר שאינו מחובר עוד לקרקע ואינו זקוק לה, פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, אַף כָּל גִּידּוּלֵי קַרְקַע בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, יָצָא מכלל זה הַמְּנַכֵּשׁ בִּבְצָלִים וּבְשׁוּמִים, שֶׁאֵינָן גְּמַר מְלָאכָה, שהרי עדיין צריכים הם לקרקע, אֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, וְהחידוש באופן זה של מנכש הוא דאַף עַל גַב דְּשָׁלִיף קְטִּינֵי מִבֵּינֵי אֲלִימֵי – שמוציא הוא את הבצלים והשומים הקטנים מבין הגדולים, כדי שלא יפריעו להם לגדול, והיה מקום לומר שזהו גמר מלאכה לגבי הקטנים שהוא תולש ויהא רשאי לאכול מהם, חידשה הברייתא שכיון שעיקר מלאכתו היא לתיקון הגדולים, ולגבם אין זו גמר מלאכה, אינו רשאי לאכול כלל [אבל במנכש עשבים שוטים מבין הבצלים פשוט שאינו רשאי לאכול, וכפי שדרשה הגמרא לעיל, שרק בשעה שאתה נותן לתוך כליו של בעל הבית אתה רשאי לאכול].
תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת דרשה מפסוק זה, 'דַּיִשׁ', מַה דַּיִשׁ מְיֻחָד בכך שהוא דָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְהתחייב במַעֲשֵׂר וּלְהתחייב בחַלָּה, פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, אַף כָּל דָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר וּלְחַלָּה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, יָצָא מכלל זה הַבּוֹדֵל בַּתְּמָרִים וּבַגְּרוֹגָרוֹת – המפריד במגריפה המיוחדת לכך את התמרים והתאנים במדובקים זה בזה, וְהַלָּשׁ את העיסה, וְהַמְקַטֵּף את העיסה במים, וְהָאוֹפֶה, הוֹאִיל וְכל אלו נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר וּלְחַלָּה, אֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ.
הגמרא ממשיכה לדון באופני ההיתר של פועל לאכול מדבר שהוא עוסק במלאכתו: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, פּוֹעֵל, האוכל מהפירות שהוא עוסק בהם, מַהוּ שֶׁיְּהַבְהֵב בָּאוּר וְיֹאכַל – האם מותר לו לשרוף מעט את הפרי לפני אכילתו, ועל ידי כך הפירות ערבים לו, ויאכל מהם יותר. ומבארת הגמרא את אופן הספק, הֵיכָא דְּבָטִיל מִמְּלַאכְתּוֹ וּמֵהַבְהֵב – באופן שהוא מתבטל ממלאכתו כדי לעשות כן, לֹא קָא מִיבַּעְיָא לָן – אין ספק שהדבר אסור, אֶלָּא כִּי קָא מִבַּעְיָא לָן – והספק הוא רק הֵיכָא דְּאִיכָּא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו דִּמְהַבְהֲבֵי לֵיהּ – באופן שאשתו או בניו של הפועל נמצאים בשדה, והם עושים זאת עבורו, וְלֹא בָּטִיל מִמְּלַאכְתּוֹ – ואינו מתבטל ממלאכתו, מַאי – מה הדין, ומבארת הגמרא את צדדי הספק, מִי הֲוֵי כַּעֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר – האם נחשב הוא כאוכל ענבים עם דבר אחר, כגון עם מלח, כדי להטעימם יותר, שדרשנו לעיל מתיבת 'ענבים' שהדבר אסור, אוֹ לֹא – או שאין זה דומה, כיון שאינו מוסיף דבר חיצוני, אלא משביח את טעמם של הענבים עצמם. וְלֹא אִיפְשִׁיט – ולא פשטה הגמרא ספק זה, הִלְכָּךְ – ולכן מספק לֹא יְהַבְהֲבוּ לוֹ.
