הגמרא מביאה מעשה בענין זה של שמירה בבעלים: הַנְהוּ אַהֲלוֹיֵי – מעשה בכמה בני אדם מוכרי 'אהל', שהוא מין בושם, דְּכָל יוֹמָא הֲוָה אָזַל חַד מִינַּיְיהוּ אָפֵי לְהוּ לְחַבְרֵיהּ – שמנהגם היה שבכל יום הולך אחד מהם ואופה פת עבור כולם, הַהוּא יוֹמָא אָמְרוּ לֵיהּ לְחַד מִינַּיְיהוּ – יום אחד אמרו אותם אהלויי לאחד מהם, זִיל אֱפֵי לָן – לך ותאפה לנו פת, אָמַר לְהוּ אותו אחד, נִטְרוּ לִי גְּלִימָאִי – שימרו לי על גלימתי עד שאסיים לאפות. אַדְּאָתָא – עד שחזר אותו אדם מהאפיה, פָּשְׁעוּ בֵּיהּ – פשעו חבריו בשמירת גלימתו, וְאִיגְּנִיב – ונגנבה הגלימה. אֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא – באו אותם אנשים לפני רב פפא לדין תורה, חַיְּיבִינְהוּ – חייב רב פפא את אותם אהלויי לשלם לחברם את דמי גלימתו, שהרי אפילו שומר חינם חייב בפשיעה. אָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב פָּפָּא – אמרו בני הישיבה לרב פפא, אַמַּאי – מדוע אתה מחייבם בתשלומים, והרי פְּשִׁיעָה בַּבְּעָלִים הִיא, כלומר, כיון שבאותה שעה שקיבלו את שמירת הגלימה היה בעל הגלימה עוסק במלאכתם, שהרי הלך לאפות עבורם את הפת, הרי דינו כשומר שבעליו עמו, הפטור אפילו בפשיעה. אִיכְסִיף – התבייש רב פפא בטעותו. לְסוֹף אִיגְּלָּאֵי מִילְּתָא – לאחר זמן התברר הדבר, דְהַהִיא שַׁעְתָּא – שבאותה שעה שהתחילו את השמירה, שִׁיכְרָא הֲוָה שָׁתֵי – היה בעל הגלימה עוסק בשתיית שיכר, ולא התחיל כלל לעסוק במלאכת אפיית הפת עבורם, ובאופן שבשעת קבלת השמירה לא היו הבעלים עם השומר, אף אם בשעת הנזק של החפץ היו עסוקים במלאכתו, אין השומר נפטר, ולכן אף כאן לא נפטרו אותם אהלויי משמירת הגלימה, כיון שבזמן קבלת השמירה לא היה עמם במלאכתו.
מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין זה: הַנְהוּ בֵּי תְּרֵי – מעשה בשני בני אדם, חַד אָרִיךְ וְחַד גּוּץ – אחד מהם היה גבוה ואחד נמוך, דְּהֲווּ קָא אַזְלֵי בְּאוֹרְחָא – שהיו מהלכים בדרך, אֲרִיכָא רָכִיב חַמְרָא – הגבוה היה רוכב על חמור, וּמִיכְסֵי סָדִינָא – והיה עטוף בסדין של פשתן, גּוּצָא מִיכְסֵי סַרְבָּלָא – ואילו הנמוך היה עטוף בסרבל של צמר, וְקָא מְסַגֵּי בְּכַרְעֵיהּ – והיה מהלך ברגליו, מָטָא נַהֲרָא לְמֶיעְבַּר – כשהגיעו לשפת הנהר, והיו צריכים לעבור בתוך המים, אוֹתְבֵיהּ גּוּצָא לְסַרְבָּלָא אַחַמְרָא – הניח הנמוך את סרבל הצמר על החמור, כיון שהצמר סופג הרבה מים, והמים מכבידים עליו, וְשַׁקְלֵיהּ לְסָדִינָא [דְּהַהוּא גַבְרָא – ונטל את סדין הפשתן של הגבוה, וְאַכְסֵיהּ בֵּיהּ – והתכסה בו כשעברו את הנהר] שַׁטְפֵיהּ מַיָּא לְסָדִינָא – שטפו המים את סדין הפשתן של הגבוה בזמן שהשתמש בו חבירו, ואבד. אֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו שניהם לדין לפני רבא, חִיְּיבֵיהּ – חייב רבא את הנמוך בתשלום הסדין, כדין שואל החייב אפילו באונסין. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרָבָא – שאלו בני הישיבה את רבא, מדוע חייבת אותו, וְהָא שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים הִיא, שהרי באותו זמן ששאל את הסדין, היה הבעליו עמו במלאכתו, שנשא עבורו את סרבל הצמר על גבי החמור, ושואל פטור מאחריות אם היו הבעלים עמו. אִיכְסִיף – התבייש רבא בכך שטעה בדין. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא – לאחר זמן התברר הדבר, דִבְלָא דַּעְתֵּיהּ שַׁקְלֵיהּ – שהנמוך נטל את הסדין של הגבוה שלא מדעתו ושלא ברשותו, וּבְלֹא דַּעְתֵּיהּ אַנַּח לֵיהּ – וכן הניח את סרבל הצמר שלו על חמורו שלא מדעתו, וכיון שכך אין זה נחשב כשמירה בבעלים, כיון שמעולם לא התחייב הגבוה לשמור על סרבלו [ואמנם מה שאמרה הגמרא שנטל את הסדין שלא מדעתו אינו נצרך, שהרי אפילו אם נטל את הסדין מדעתו, כיון שהניח את הסרבל שלא מדעתו אין בעליו עימו, אך אמרה הגמרא את המעשה כפי שהיה, שנטל את הסדין שלא מדעתו (ריטב"א)].
