הגמרא ממשיכה לדון בענין האיסור לחסום שור בעת הדישה. בָּעוּ מִינֵּיהּ – שאלו בני הישיבה שאלה זו מֵרַב שֵׁשֶׁת, הָיְתָה הבהמה אוֹכֶלֶת חטים, וּמַתְרֶזֶת, כלומר, חולה בחולי מעיים, שמוציאה רעי צלול כמים, והחטים מזיקות לה, מַהוּ – מה דינה, האם יש איסור לחוסמה או לא, וצדדי הספק כך הם, האם אמרה התורה להניח לבהמה לאכול מִשּׁוּם דִּמְעַלֵּי לָהּ הוּא – כיון שיש תועלת לגופה בכך, וְהָא לֹא מְעַלֵּי לָהּ – ובאופן זה הרי אין החטים מועילות לה, אלא אדרבה, מזיקות לה, וממילא מותר לחוסמה, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, שהטעם שאסרה תורה לחוסמה הוא מִשּׁוּם דְּחַזְיָא וּמִיצְטַעְרָא – לפי שרואה את התבואה ומצטערת שאינה יכולה לאוכלה, וְהָא קָא חַזְיָא וּמִיצְטַעְרָא – והרי גם באופן זה רואה היא את החטים ומצטערת, ואם כן יהא אסור לחוסמה אפילו שהחטים מזיקות לה.
אָמַר לְהוּ – השיב להם רַב שֵׁשֶׁת, תְּנִיתוּהָ – הרי יש ללמוד את התשובה לספק זה ממה ששנינו בברייתא, לגבי מי שחסם פי פרתו בשעת הדישה, ורוצה לתלות לה סל עם מאכל, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אף על פי שאינו רשאי לתת לה ממין אחר, אלא ממה שהיא דשה, מכל מקום מֵבִיא הוא כַּרְשִׁינִין וְתוֹלֶה לָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהַכַּרְשִׁינִין, שהן מאכל בהמה, יָפוֹת [-טובות ומועילות] לָהּ יותר מִן הַכֹּל, שַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ויש ללמוד מהלכה זו שאמר רבי שמעון בן יוחאי, שהטעם שחייבה התורה לתת לבהמה לאכול מהתבואה שהיא דשה מִשּׁוּם דִּמְעַלֵּי לָהּ הוּא – היינו כיון שהמאכל טוב ומועיל לה, שְׁמַע מִינָהּ – אכן יש ללמוד זאת, ועל פי זה יש לפשוט את הספק, שלא חייבה התורה להניח לבהמה לאכול אם אכילה זו מזיקה לה.
בְּעָא מִינֵּיהּ – שאל שאלה זו רַבִּי יוֹנָתָן מֵרַבִּי סִימָאִי, חֲסָמָהּ מִבַּחוּץ, קודם שהכניסה לדוש, ואחר כך הכניסה ודשה כשהיא חסומה, מַהוּ – מה הדין, האם הדבר מותר או לא, וצדדי הספק, האם דווקא 'שׁוֹר בְּדִישׁוֹ' אָמַר רַחְמָנָא שאסור לחסום, וְהָא לֵיכָּא – ודבר זה אינו מתקיים, שהרי לא חסם אותו בדישו, אלא קודם לכן, אוֹ דִּילְמָא – או שמא 'לֹא תָדוּשׁ בַּחֲסִימָה' בָּעֵינַן – אסרה התורה לדוש בבהמה בעודה חסומה, וְהָא אִיכָּא – והרי דבר זה מתקיים גם באופן זה, כיון שסוף סוף בעת הדישה היא חסומה.
אָמַר לֵיהּ רבי סימאי לרבי יונתן, מִבֵּית אָבִיךָ אַתָּה לָמֵד – יש לך ללמוד את התשובה לשאלה זו מבית אביך, שהיו כהנים, ונאמר בתורה (ויקרא י ט) 'יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד', וכי ניתן לומר שרק בְּבֹאֲכֶם הוּא דְּאָסוּר, כלומר, שלא ישתה הכהן יין בעודו באהל מועד, הָא מִישְׁתָּא וּמֵיעָל שָׁרֵי – אבל יהא מותר לשתות מחוץ לאהל מועד ולהכנס, והרי ודאי לא יתכן לומר כך, שהרי בפסוק הבא, 'וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחוֹל' אָמַר רַחְמָנָא, כלומר, צריך שתהא דעת בכהן להבדיל בין עבודה קדושה לבין עבודה מחוללת, ולגבי זה אין חילוק אם שתה בפנים או שתה בחוץ, סוף סוף שתוי הוא ואינו יכול להבחין, אֶלָּא ודאי כוונת התורה היא שבִּשְׁעַת בִּיאָה למקדש לֹא תְּהֵא שִׁכְרוּת, ולכן אסור אפילו לשתות בחוץ ולהכנס, הָכָא נַמִּי – אף כאן כך היא כוונת התורה, בִּשְׁעַת דִּישָׁה לֹא תְּהֵא חֲסִימָה, ולכן אסור אפילו לחסום בחוץ ולדוש.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַחוֹסֵם אֶת הַפָּרָה ולא דש בה עדיין, אלא בא חבירו ודש בה, וְהַמְּזַוֵּג בְּכִלְאַיִם – הקושר שור וחמור לקרון, ולא הנהיגו, פָּטוּר, וְאֵינוֹ חַיָּב משום איסור חסימה ואיסור כלאים, אֶלָּא הַדָּשׁ בבהמה כשהיא חסומה, וְהַמַּנְהִיג את הקרון שרתומים לו שור וחמור בִּלְבַד.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, חֲסָמָהּ בְּקוֹל – הדש תבואה בבהמתו, וגוער בה בקול ומחמת כן אינה אוכלת, וכן עגלה הרתומה לשור וחמור, וְהִנְהִיגָהּ בְּקוֹל – גער בהם בקול ומחמת כן הלכו יחד והובילו את העגלה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, חַיָּב העושה כן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, פָּטוּר. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּב, כיון שהוא סובר שעֲקִימַת פִּיו לגעור בבהמה, הֲוֵי – הרי זה נחשב מַעֲשֶׂה, ולוקה על כך. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר, כיון שהוא סובר שעֲקִימַת פִּיו לֹא הַוְיָא – אינו נחשב מַעֲשֶׂה, ואין לוקים על לאו שאין בו מעשה. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, האומר שעקימת פיו נחשב מעשה, ולוקים עליו.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַחוֹסֵם אֶת הַפָּרָה וְדָשׁ בָּהּ – השואל או שוכר פרה מחבירו וחסמה ודש בה, הרי זה לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם, המלקות הן על כך שעבר איסור תורה, והתשלומים על כך שהפסיד לבעל הבהמה את המאכל שהיתה בהמתו ראויה לאכול בשעת הדישה. וְאַסְּקֵהּ – ובביאור הטעם לכך הסיק רַב פָּפָּא, שאף על פי שבדרך כלל אין אדם מתחייב מלקות ותשלומים על מעשה אחד, כאן הדבר שונה, לפי שאין שני החיובים באים כאחד, אלא מִשְּׁעַת מְשִׁיכָה של הבהמה מרשות הבעלים הוּא דְאִחַיַּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ – התחייב במזונותיה, וּמִילְקָא לֹא לָקֵי עַד שְׁעַת חֲסִימָה – ואילו חיוב מלקות הוא רק בשעה שחסמה, וכיון שאין שני החיובים חלים יחד ניתן לחייב את שניהם.
הגמרא דנה עתה לגבי האיסור להרביע כלאיים, מין בשאינו מינו: מסתפקת הגמרא, מַהוּ – האם מותר לְהַכְנִיס זכר ונקבה שהם מִין וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לְדִיר, או שנחשב המכניסם כמרביע כלאיים. פושטת הגמרא את הספק, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לספק זה, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, עדים המעידים בְּאיש ואשה המְנָאֲפִים, הרי הם יכולים להעיד כך מִשֶּׁיֵּרָאוּ מְנָאֲפִים, ולא הזקיקה אותם תורה לראות מעשה ממש, אלא כשנהגו זה בזו בקירוב בשר כדרך מנאפים, ניתן להעיד עליהם ולחייבם מיתה או מלקות. וּבְכִלְאַיִם של בהמה, המרביע מין בשאינו מינו, אינו מתחייב עַד שֶׁיַּכְנִיס בידיו ממש, כְּפי שמכניסים מִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת של צבע.
אָמַר רַב יְהוּדָה, זכר ונקבה שהם מִין וּמִינוֹ, מוּתָּר לאדם לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, וְלִפְרִיצוּתָא לֹא חָיְישִׁינַן – אין חוששים שמא יבוא לידי הרהור [כדרך שאסרו חכמים להסתכל בבעלי חיים הנזקקים זה לזה], מַאי טַעֲמָא – ומה טעם ההיתר לכך באופן זה, כיון דבַּעֲבִידְתֵיהּ טָרֵיד – טרוד הוא במלאכתו, ואינו בא לידי הרהור עבירה.
משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את ההלכות בענין היתר אכילה לפועל בשעת מלאכה: הָיָה הפועל עוֹשֶׂה מלאכה בְיָדָיו אֲבָל לֹא בְרַגְלָיו, כגון שקוטף פירות מהעץ, או שהיה עושה רק בְּרַגְלָיו, אֲבָל לֹא בְיָדָיו, כגון שהיה דורך ענבים בגת, אֲפִלּוּ היה עושה את מלאכתו בִּכְתֵפָיו, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אינו אוכל עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מלאכה גם בְיָדָיו וְגם בְרַגְלָיו, כיון שהוא סובר שהקישה התורה את דין הפועל שאוכל ממלאכתו לדין השור האוכל בשעה שהוא דש, שאסור לחוסמו, וכשם שהשור עושה מלאכה זו בידיו ורגליו יחד, כך האדם אינו אוכל אלא אם כן הוא עושה מלאכה בידיו וברגליו.
