[המשך המשנה:] הָיָה עוֹשֶׂה מלאכה בִּתְאֵנִים, לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים, אף שהם שייכים לאותו אדם, ואף ששכרו לעבוד בשניהם, וכן אם היה עושה מלאכתו בַּעֲנָבִים, לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים. אֲבָל כאשר עושה הוא מלאכה במין מסוים, מוֹנֵעַ הוּא אֶת עַצְמוֹ – רשאי להמנע מלאכול בתחילה עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת שמאותו מין, וְאוֹכֵל מהם. וְכֻלָּן – כל אותם פועלים שהתירו להם לאכול, לֹא אָמְרוּ היתר זה אֶלָּא בִשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, לאחר שהתמלא הסל, אבל באמצע מלאכתן אין להם רשות לאכול (מגיד משנה), אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים, שלא יפסידו את זמן אכילת הפועלים, שבאותו זמן אינם עובדים כראוי, אָמְרוּ חכמים, פּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאֹמֶן לְאֹמֶן – משורה לשורה בכרם, תוך כדי שהם ממלאים את הסלים, וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת, לאחר ששפכו את הענבים לגת, ואף בעל הבית רוצה בתקנה זו, כדי שלא יתבטלו ממלאכתם. וּבַחֲמוֹר, הנושא משא של תבואה, כְּשֶׁהִיא פוֹרֶקֶת – יש להניח לו לאכול מהתבואה שעליו עד שפורקים מעליו את המשא.
גמרא
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, פּוֹעֲלִין העושים מלאכה בדריכת ענבים בגת, עַד שֶׁלֹּא הִילְּכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּגַּת, עדיין אין היין מרובה, ולכן אוֹכְלִין רק בעֲנָבִים, וְאֵין שׁוֹתִין יַיִן, כיון שעדיין אין היין מרובה, והרי זה כעושים מלאכה במין זה ואוכלים ממין אחר, אבל מִשֶּׁהִילְּכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּגַּת, והיין מרובה, אוֹכְלִין עֲנָבִים וְשׁוֹתִין יַיִן, כיון שנחשבים הם כעושים מלאכה גם בענבים וגם ביין. וְעוֹשֶׂה מלאכה בְּגֶפֶן זֶה, אֵינוֹ אוֹכֵל מִגֶּפֶן אַחֵר.
שנינו במשנה, 'וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁתְּהֵא פּוֹרֶקֶת'. תמהה הגמרא, לאחר שפרקו מהחמור את משאו, מֵהֵיכָא אָכְלָה – מהיכן הוא אוכל, והרי פורקים ממנו את כל המשא בבת אחת, ושוב אין לו מהיכן לאכול. מתרצת הגמרא, אֵימָא – כך יש לומר ולבאר את כוונת המשנה, שאוכלת היא מהמשא שעליה, עַד שֶׁתְּהֵא פּוֹרֶקֶת. מסייעת הגמרא לתירוץ זה: תָּנִינָא לְהָא דְּתָּנוּ רַבָּנָן – שנה התנא של משנתנו בדרך רמז את מה ששנינו בברייתא בפירוש, חֲמוֹר וְגָמָל הנושאים משא של מאכל, אוֹכְלִין מִמַּשּׂוֹי שֶׁעַל גַּבָּן תוך כדי הליכתם, ומבואר שלאחר שפרקו את המשא מעליהם שוב אינם אוכלים, והיינו כפי שביארה הגמרא את כוונת התנא של משנתנו. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטֹּל בְּיָדוֹ וְיַאֲכִילֵם.
משנה
אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישׁוּת [-קישוא] ממלאכת בעל הבית שהוא עוסק בה, וַאֲפִלּוּ הוא יקר בְשווי דִינָר, כּוֹתְבוֹת – וכן רשאי לאכול תמרים ממלאכת בעל הבית, וַאֲפִלּוּ בְדִינָר, והגם שפירות אלו יקרים יותר מכל משכורתו, התירה לו התורה לאוכלם, בזמן שהוא עוסק בהם. רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְׂכָרוֹ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין לו לאכול אפילו יתר על שכר, וכשיטת תנא קמא, אך הוסיפו ואמרו חכמים, אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָן ויאכל יותר על שכרו, וּבהנהגה זו יְהֵא סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו, כלומר, יגרום במעשיו שלא ירצו בני אדם לשוכרו כפועל, מחמת ההפסדים שהוא גורם להם.
על אף שהתירה התורה לפועל לאכול ממלאכתו, רשאים בעל הבית והפועל לסכם ביניהם על תוספת תשלום מסוים, ותמורת זאת לא יאכל הפועל כלל ממלאכתו, והמשנה מבארת עתה באילו מקרים ניתן לעשות כן: קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ – רשאי הפועל לסכם עם בעל הבית על סכום קצוב שיקבל כתוספת לשכרו, ולא יאכל מהפירות, וְעַל יְדֵי – וכן רשאי הוא לסכם כן עם בעל הבית על מלאכתם של בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכל אלו יֵּשׁ בָּהֶן דָּעַת, ויכולים הם למחול על זכותם באכילת הפירות תמורת מעות. אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ, לֹא עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי בְהֶמְתּוֹ, שיעשו מלאכה ולא יאכלו, תמורת תוספת דמים, מִפְּנֵי שֶׁכל אלו אֵין בָּהֶן דָּעַת גמורה, ואין מחילתם מחילה, וכיון שהתורה זיכתה להם את אכילת הפירות, לא ניתן להפקיע מהם זכות זו.
גמרא
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, פּוֹעֵל, שהתירה לו תורה לאכול ממלאכת בעל הבית, מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – האם אמרה תורה שזכות אכילה זו היא כתוספת לשכרו שחייב בעל הבית להוסיף לו, ונמצא שמקבל את האכילה כשכר על מלאכתו, אוֹ מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל – או שמא ציותה התורה על בעל הפירות לתת לו כשאר מתנות עניים. ומבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינַּהּ – מה החילוק לענין הדין בין שני צדדים אלו, ומבארת, כגון דְּאָמַר הפועל תְּנוּ את הפירות שמותר לי לאוכלם לְאִשְׁתִּי וּבָנַי, אִי אָמַרְתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, הרי זה כשאר שכרו, שיכול הוא לומר למי ליתנו, ויָהֲבִינַן – נותנים את הפירות לאשתו ובניו, כפי שציוה. אֶלָּא אִי אָמַרְתְּ – אך אם תאמר שמִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל, הרי רק לְדִידֵיהּ זַכֵּי לֵיהּ רַחְמָנָא – זיכתה התורה מתנה זו רק לפועל עצמו, שרשאי לאכול מהפירות שהוא עוסק בהם, אבל לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו לֹא זַכֵּי לֵיהּ רַחְמָנָא – לא זיכתה התורה, ואסור להם לאכול מפירות אלו. מַאי – מה הפשיטות בספק זה.
וּמַסְקָנָא – ומסקנת הגמרא, דִפְלוּגְתָּא דְתַנָּאֵי הִיא – שמחלוקת תנאים היא זו, דְּתַנָּא דִּידַן קָתָּנֵי – שהתנא של משנתנו שנה שאֵינוֹ קוֹצֵץ עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים, לומר שימנעו מלאכול ויטול תמורת זה שכר, והיינו כיון דסָבַר, מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל, וכיון שהתורה זיכתה מתנה זו לפועל עצמו, והיינו לעבד והשפחה הקטנים, אין האדון יכול למנוע מהם מלאכול וליטול לעצמו זכות ממון זו. אֲבָל תַּנָּא בָּרָא – אך התנא של הברייתא, דְּקָאָמַר שקוֹצֵץ האדון עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, והיינו שיכול האדון למנוע מעבדים הקטנים מלאכול וליטול תוספת שכר על כך, סָבַר מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, והרי זה כשאר שכר שמקבל העבד על עבודתו, שהוא שייך לבעל הבית. וְקָיְימָא לָן בְּתַנָּא דִּידָן – ומקובל בידינו להלכה כתנא של משנתנו, שהוא אוכל משל שמים, ואינו יכול לומר שיתנו את הפירות לאשתו ובניו, ואינו יכול למנוע מעבדו הקטן מלאכול.
משנה
משנתנו עוסקת בדין פועל העוסק בפירות האסורים באכילה: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מלאכה בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ – בכרם שזו שנתו הרביעית, שכל זמן שלא פדאם הפירות מותרים באכילה רק בירושלים ובקדושה, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ [ואינם יכולים לטעון שחשבו שבעל הבית יפדה עבורם את הפירות]. וְאִם לֹא הוֹדִיעָן מתחילה שהוא שוכרם לעבוד בנטע רבעי, וחשבו שיוכלו לאכול, פּוֹדֶה – צריך בעל הבית לפדות חלק מהפירות ולחללן, וּמַאֲכִילָן פירות אלו.
